מע”כ הרב הנעלה מוה”ר נחום לאם שליט״א, שלום וברכת מועדים לשמחה!
אחדשה”ט,
בשוותי בענין את מאמרו בחוברת האחרונה של “הדרום” – בין דיני פסול כהונה לנשיאת כפים, ואמרתי להעירו בדברים אחדים אשר לדעתי לא דק בהם, והדברים נוגעים למעשה:
א) כת”ר הניח ליסוד דפסולו של עבודה דעכו”ם מגדר דמומר כעכו”ם לכל דבריו ותשובתו הויא רק כגירות ולכך שב לכלל ישראל ולא לכלל כהונה, ואח”כ הגדיר שהינו לתא דינים התלויים באחוה ויחסו לכלל השבט אשר בזה לבד אמרי’ דכעכו”ם הוא בזה ל”ש בו דין תשובה דהוי כגר שנתגייר, עכת”ד.
והנה הרמב"ם הרי פוסלו אף בעבד באונס ובשגגה אשר לעולם לא חל עליו תורת מומר כעכו"ם. ועוד דלדברי כת"ר שפסולו לעבודה מדין מומר כעכו"ם שעל זה ל"ש תשובה א"כ גם פשיטא דפסול ולמ"ל ההקש דלשרתו ולברך בשמו. אלא שברור הדבר דלא מדין מומר אתינן עלה אלא פסול מסוים בעבודה דעכו"ם וזה באמת מבואר בעצם לשונו של הרמב"ם שפוסלו שם מטעם עבודה, דק בלשונו הזהב.
ולכך פשוט דאם הי' במזיד והי' מומר ודאי פסול אבל לפסול מומר שפיר מהניא תשובה והרמב"ם פוסלו מדין מסוים. ולכן במחלל שבת דפסולו רק מטעם מומר לכן כל ששב ודאי כשר. דעבודה דחלול שבת אינו פוסלת כעבודה דעבודה זרה, וזה ברור וכדברי הפמ"ג ז"ל, וחס מלומר על הפמ"ג "שבמחכ"ת לא דק."
ב) ובאמת מה שהרמב"ם פוסל גם בשוגג ובאונס הוא משום דבמזיד ולא שב הרי פשיטא דמומר כעכו"ם וע"כ דדין מסוים קחדית לן רחמנא דעצם מעשה העבירה פוסלת וא"כ גם אונס בכלל ותשובה לא מהניא. וזה בהניח שעבירה באונס ג"כ תורת עבירה עליה, דבר שדנו בו הרבה האחרונים, ואכמ"ל. ועיין באור שמח בה' תפלה שהביא יסוד גדול למה שפסל הרמב"ם גם באונס.
ורגמ"ה שמכשיר בעשה תשובה הוא משום דס"ל שהפסול רק לעבודה וההיקש הוי רק לעמידה, ועיין תוס' מנחות ק"ט דרק לעמידה הקשתיו ולא לד"א, וממ"ש בפט"ו מתפלה בהגהות מיימניות, ועיין תוס' תענית כ"ז, א', דהוא בכלל מה דילפי' לקולא מהקישא דנזיר, עייש"ה.
ג) ותמיהני היאך הרשה כת"ר לעצמו לחדש מדנפשי' שכהן מומר שעשה תשובה נשאר בפסולו לעולם אף במחלל שבת, שאין זכר לזה ברמב"ם, ואין לזה יסוד לא בש"ס ולא בדברי רבותינו הקדמונים.
ד) וישמע כת"ר את דברי עצמו, הרי כהן שעבד עכו"ם חולק בקדשים והרי גם חלוקת קדשים לא דין פרטי ואישי הוא אלא מכלל יחסו כחלק מהשבט דכהונה.
ולפי דברי כת"ר יחודש שמומר שאינו בר ירושה גם אם ישוב לא יירש דכגר שנתגייר דמי, וח"ו מלומר כן.
ה) וכן מה שכתב שלדינא הפרטים לא הוי כעכו"ם, ועיין פ"ג מגירושים הט"ו, דמומר פסול לכתיבת הגט משום דהוא כעכו"ם לכל דבריו, ומטו כתיבת הגט הוי ענין של יחס להכלל, ואולי יתעקש ויאמר דכיון דבעינן צווי הבעל ושיעשה עבור הבעל - אף אי לא בעינן בזה דין שליחות - שוב הוי מעין יחס לאחרים, אבל האי עכו"ם עצמו נפסל רק משום דאדעתא דנפשיה קעביד ולא כוון לשמה (ורק לפי הגר"ח איש-בריסק ז"ל בחי' לפ"א מתפילין יש מקום להסיר טענה זו, ואכמ"ל).
ו) ולענין נושא בעבירה, יצא לחדש דנ"כ תלוי רק בשם כהונה ולא בקדושת כהונה, ולא ביאר דא"כ אמאי פסל הרמב"ם שם בפט"ו, ה"ו, לחלל לנשיאת כפים, דהרי גם הוא מזרע אהרן וכשר לעבודה בדיעבד אפי' בנודע פסולו לשי' הרמב"ם.
[ואכן יל"ע דאמאי לא נילף מהקישא דלשרתו ולברך בשמו להקל ולהכשיר החלל כמו דכשר לעבודה וכמו דמבואר בתענית כ"ז דילפי' להקל ולא להחמיר (ואכן ממ"ש בגבו"א שבאמת נתקשה דאמאי לא נילף דכל פסולי עבודה פסולים גם לנ"כ – והסמוכין לעזור לא מהני לזה, ואכמ"ל) והדברים טעונים ביאר, ואכ"מ.]
ז) וטעם החולקים ופוסלים נושא נשים בעבירה גם לנ"כ פשוט דס"ל דגם פסולו לעבודה לאו מה"ת אלא קנס דרבנן, ולכן קנסו גם לנ"כ, אבל הרמב"ם ס"ל דהוא דין תורה – וכמבואר בפיה"מ לסוטה – ולכן הכשיר לנ"כ. וביאור הדבר פשוט דכאן דבדיעבד כשרה ברכתו הרי ממילא קאי בחיובו לברך ואיך אפשר למונעו ממצותו.
ח) ומה שכ' כת"ר דההיקש שלשרתו ולברך בשמו נאמר רק לדינים התלויים בשם כהונה ולא בקדושת כהונה, חמוה דהרי עיקר ההיקש במס' סוטה נאמר לדין עמידה בנ"כ דאין זה דין לא בשם כהונה ולא בקדושת כהונה אלא היקש נ"כ לעבודה, וכמו"כ בתענית כ"ז בעי' למיפסל בעל מום מהאי הקישא אף דלא פקע מיני' שם כהונה.
והעיקר שאין לנו לזוז מדברי הש"ס ורבותינו הקדמונים ועלינו רק להבין דבריהם הקדושים כמו שנאמרו ונכתב ולא לחדש סברות מדעתנו אף ש"צלצול" הסברא יפה ונעים הוא.
ממני הכותב מתוך אהבה לכל הלן בעומקה של הלכה,
מרדכי גיפטער
