A) A news report – Jerusalem, N.Y.T. Pramlar B-G (to Knesset) – Sinai Peninsula (מדבר סיני) belongs to Israel under ancient historical mandate... "I hope that in the future we will not be forced by the Egyptian dictator to violate the commandment given to us 3300 years ago not to return to Egypt." B) Background – Forbidden to return to Egypt. Question whether conquest of Egypt by Israel permitted.

הנושא של ספירה חוזר בתורה רובו בשלוש מצוות: ספירת העומר, ספירת שמיטין ויובלות, וספירת שבעה נקיים. אנו נייחד את הדיבור על ספה"ע, ובעיקר בנוגע לשבעה דינים: ברכת המצוה, ברכת הזמן, הפסק בספירה, קטן שנתגדל תוך הספירה, שומע כעונה, נשים בספירה, ונוסח הספירה. ברכת המצוה – בתוס' מנחות דף ס"ה ע"ב ד"ה וספרתם הקשה, מדוע מברכים על ספה"ע, וכמו"כ ב"ד מברכים על ספירת שמיטין ויובלות (אע"פ כי הרמב"ן עה"ת ויקרא פכ"ג מסתפק אם ב"ד צריכים לברך), ואילו על ספירת שבעה נקיים לא שייך ברכה – אינה מברכת. ומשיב, שכיון שחודרת, דאי בשעת מעשה היא עושה מה שהתורה ציותה וא"כ היא מקיימת מצוה – מדוע לא תברך. ונראה שיש שני דרכים להבין עניין הספירה בהלכה, כולל ספירת העומר, ספירת דנקים, וספירת השנים: האחד הוא ספירה קיומית – כאשר מונים מיש חשוב אחד ליש חשוב אחר או ליש יותר חשוב, כך שכל יום שסופרים הוא בעל ערך לעצמו רק שמונים אותו בכדי להתקרב אל המטרה היותר נשגבה; השני הוא ספירה ביטולית – כשהמצב הראשון ממנו מתחילים למנות הוא בלתי־רצוי ואינו נחשב כלל כלפי המצב אליו שואפים להגיע, והמצב השלילי מטיל צילו על כל הימים בין שני המצבים. ספירת שבעה נקיים של הזב והזבה היא ספירה ביטולית, וספירת שמיטין ויובלות היא כנראה קיומית. אך יש שתי דעות מחולקות לגבי ספה"ע. שתי גישות אלה מציגות הרמב"ם במו"נ והזוהר בספר הדוהר. השיטה שספה"ע היא קיומית – מצינו ברמב"ם (מו"נ ח"ג פמ"ג מהדורת קאפח): "ושבועות הוא יום מתן תורה, ומגדולת אותו היום ורוממותו נספרו הימים מן הראשון לחגים עד לו, כמי שמצפה לבוא האהוב אליו שהוא סופר את הימים בשעות, וזו טעם ספירת העומר מיום נתקיים ממצרים עד יום מ"ת, שהוא היה המטרה והתכלית של יציאתם – 'ואביא אתכם אלי'." וכן בספר החינוך מצוה ש"ו, שבנוי על יסוד הרמב"ם – "שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה... ונצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה." וכעין שיטת הרמב"ם כתב הרמב"ן עה"ת ויקרא פכ"ג ל"ו, שהמניין של מ"ט יום בין פסח לשבועות הוא כחול המועד בין יו"ט ראשון של סוכות לשמ"ע – ולכן נקרא שבועות 'עצרת'. לעומת זאת, השיטה שספה"ע היא ביטולית מצויה בזוהר (רע"מ, אמור דף צ"ד ע"א) – ישראל, אחר שעשו פסח, עדיין לא היו שלמים וזכים... וכמו אישה שנטהרה ממסאבותה – כן ישראל שיצאו ממסאבות מצרים. לכן, רק כאשר מתקרבים למתן…

כבוד נשיא ישיבתנו הדגול וכו' הרהג' ר' נחום לאם, שליט"א, אחדשו"ט, תשואות חן לכבודו על שיעורו בענין ספירת העומר. רציתי להוסיף הערה אחת על דבריו. באמת, נראה לי שכוונתם של ר' הא' גאון בשעתו והגרי"ד מבריסק בשעתו ברורה היא. ישנן ב' מצוות בספירת העומר מצוה למימני יומי ומצוה שניה, אחרת, למימני שבועי. אשר ממילא אם חסר לו במנין הימים עדיין יכול למנות השבועות. לכן נראה ברור שלדעתם אם חיסר במנין שבוע ודאי לא יוכל למנות שוב אף מנין השבועות.

אחדשה"ט ושלי זוכתי הרבנית תחי' ושלו כב"ב, ח.ו. ראיתי בה"פרדס" חודש אייר ש.ז. שכיר"ה מאריך בענייני ספירת העומר בנימוקים בטעם משכות ספה"ע. והנה נחלקו ר"ש ורבנן בכמה אם דרשינן טעמי דרשיו (ע' סוף המקשל ובפ"ב דסנה דיין ומודל. וראה בפ"ד מה' עכו"ם הד שהרמב"ם כי דאין עושין עיר בנדחת בספר שלא וכנסו העכו"ם החרידי טת ארי. ועמד בזה בלח"מ שהרי בש"ס מפרש דזהו

לכבוד הרב לאם שליט״א – שלום וברכה. יישר חילך על מה שאמרת לבאר סברת אמימר בשיעור שהיה בו רוב עניין. חשבתי להעיר בגמרא מנחות (סו.) דמני יומי ולא שבועי משום שספירה זו זכר למקדש, וביאר כב׳ עפ״י דברי המרדכי סוף סוכה בשם הראביה שכתב דאסור לישון בסוכה בשמיני עצרת דליכא היכרא ויש בו חשש בל תוסיף, ורק האכילה מותרת דאיכא היכרא שאינו מברך. ועפ״י זה אמר כב׳ דה״נ בספירה – אלמלא היה היכר היה בו חשש בל תוסיף ולכן מני יומי ולא שבועי להיכרא אתי, והוא דבר נחמד. אך לכאורה עדיין יקשה מתקיעת שופר ביום ב׳ דר״ה ומאכילת מרור בליל ב׳ דרפסח (וכן מלולב כל ז׳ אלא דכב׳ דחה דבזמן הזה איכא היכרא במה שנוטל בגבולין ומכוונין באמת במקדש, ויש לדון בזה דה״נ גם בסוכה בשמיני עצרת יש היכרא דממילא ליכא מצוה כלל היום, וע״כ דוקא בזה היכר דזה גופא האיסור, ויש לחלק) – ויעויין לראביה. ונראה באמת כדברי הגמרא הנ״ל דפריך הישן בשמיני בסוכה ילקה, ולמה לא פריך גם על תקיעת שופר ביום ב׳ וכן אכילת מרור בליל ב׳ ונטילת לולב כל ז׳. וכן הקשה הערוך לנר שם, ונראה ליישב עפ״י שיטת הריטב״א סוכה (לא.) בשם הרמב״ן וכן סנהדרין (פח.) ולראב״ד בהלכות לולב – דכל שהתוספת קאי לחודיה אינו עובר על בל תוסיף. ולכן למד לולב – אי אגד מותר לאגד הלולב שלא במינו, דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. והקשה הריטב״א שם דא״כ מאי פריך הגמרא הישן בשמיני בסוכה ילקה – הא נמי קאי לחודיה, ותירץ שהכל ישיבה אחת נמשכת. ולפי דברי הריטב״א נתקיימה קושיית הערוך לנר – דתקיעת שופר ביום ב׳ וכן אכילת מרור ונטילת לולב אין בהם משום בל תוסיף דקאי לחודייהו, ורק בישיבת סוכה שכל שבעת הימים היא ישיבה אחת – תנופה היא דקשיא לגמרא הישן בשמיני בסוכה ילקה. וממילא ניחא סברת הראביה דאסור לישון בסוכה דליכא היכרא, אע״ג דבשופר ביום ב׳ ובלולב כל ז׳ ואכילת מרור בליל ב׳ ליכא היכרא – דהתם שאני דהאי לחודיה קאי ולא שייך בל תוסיף כלל. אבל ספירת העומר ודאי דמי ללולב כל ז׳ ואכילת מרור בליל ב׳ ותקיעת שופר ביום ב׳ דקאי לחודיה ואין בו בל תוסיף. אבל מה שבל״ע, דמלבד עניין בל תוסיף שמבואר בגמרא כשמוסיף על החפצא של מצוה או על מעשה המצוה, יש עוד עניין בל תוסיף שחידש הרמב״ן עה״ת פר׳ ואתחנן (דברים י״ג) דאם בדה מלבו יום טוב חדש כירבעם בן נבט בחודש אשר בדה מלבו עובר ג״כ על בל תוסיף, ומבאר הרמב״ן דגם תקנת מקר…

במנחות דף ס״ו ע״א למדנו: אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, רבנן דבי ר׳ אשי מני יומי ומני שבועי, אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר זכר למקדש הוא. וברש״י ד״ה אמימר כתב: "אמר האי מגי ינא דהשתא לאו חובה היא, דהא ליכא עומר אלא זכר למקדש בעלמא הוא, הלכך ביומי סגי". הנה שיטת אביי ורבנן דבי ר׳ אשי יש לפרש באחד משני אופנים – או שהם חולקים על אמימר וסוברים שספירת העומר היא מדאורייתא ולא זכר למקדש, או שהם מסכימים עם אמימר שהיא זכר למקדש, אבל מכל מקום אומרים שצריכים למנות גם שבועות ולא רק ימים. ידוע שיש כמה שיטות בראשונים אם ספירת העומר בזה״ז היא מדאורייתא או מדרבנן, והרמב״ם בסוף פרק ז מהלכות תמידין ומוספין פוסק שספירת העומר בזה״ז מדאורייתא – ואם כן, משמע שהרמב״ם מפרש את אביי ורבנן דבי ר׳ אשי שהם חולקים על אמימר, וסוברים שחיוב הספירה נותר מדאורייתא גם בזה״ז, ולכן יש למנות גם ימים וגם שבועות. כן פירשו דבריו כל הראשונים משני טעמים* א׳ שכתב שהמצוה היא בכ מקום ובכל זמן, משמע אף בזה״ז, ובי שפסק שמונים גם שבועות ואילו פסק כאמימר לא היה מצריך ספירת שבועות. אבל באמת אין זה מוכרח' מ״ש בכל זמן אפשר שדעתו היא שחייב אף בזה״ז אבל מדייר, ומ״ש שחייב למנות גם שבועות משום דס״ל כאביי ורבנן דבי ר׳ אשי שחולקים על אמימר רק לענין אם מחויבים למנות שבועות אבל גם הם סוברים שספירת העומר בזה״ז היא מדייר. ועוד יש קצת ראיה שהרמב״ם סובר שהיא מדייר מזה שכלל מצות ספירת העומר באותו פרק, דהיינו הלי תו״מ פרק ז׳, בו מדבר על מצות הבאת העומר, וכאילו ספירת העומר תלוי׳ בהבאת העומר, וכשאין הבאה אין ספירה, ואשר על כן יש לנטות ולומר שהרמב״ם סובר שספירת העומר בזה״ז היא מדייר מכיון שאין היום הבאת העומר, דאילו ספר שספירת העומר היא בזה״ז מד״א היה כולל מצות ספירה בתחילת פרץ חי בו מדבר בענין שתי הלחם ושבועות כך שאין מקום לחשוב שספירה תלויי׳ בהבאת העומר. מ״מ לעניננו נקבל הדעה המוסכמת שהרמב״ם פוסק שספה״ע בזה״ז מד״א.1ספירת העומרסוברים שספירת העומר בזה״ז מד״א ואיבה רק זכר למקדש. וכן כתב הר״ן בסוף פסחים. אבל אלה משאר הראשונים הסוברים שספירת העומר בזה״ז מדייר יאמרו שאביי ורבנן דבי ר׳ אשי מסכימים עם אמימר שספירת העומר היא מטעם זכר למקדש ולכן היא מדייר, ופליגי רק בזה שלדעתם אפיי אם היא מדייר וכזכר למקדש מ״מ צריכים למנות…

Is man, along with animals, a part of the natural world such that they form a biological continuum, as most scientists believe, or are they totally separate creations? Clues to the answer to this question may be found in this Sidra, according to R. Isaac Arama (in his Akedas Yitzchak), later formulated as well in R. Yechiel Epstein’s Aruch ha-Shulchan. They point to two mitzvos closely related to each other. The first is that of the Omer, brought on the morrow of the first day of Pesach, and the Shlei ha-Lechem, the two "show breads" offered on Shavuos. The first came from barley, the second from wheat. Barley is both a human and animal food, whereas wheat is exclusively for humans. Hence, in some sense we are, along with beasts, part of the natural order, and in other ways humans are exclusive and special.Thus, Passover and its message of national liberation is human but also quite natural—animals too can aspire to be free of the yoke—whereas the revelation of Torah on Shavuos is profoundly and distinctively human, for only humans, created in the divine Image, can relate to the Sinaitic revelation. Al tikra charuI el a cherut.Similarly, the Talmud (Menachos 68b) declares that the offering of the Omer was that which effected permission to eat of the new grain (chadash) in medina (i.e., areas outside the T emple), whereas the Shtei ha-Lechem were required for permission to eat of the new produce in the Beis ha-Mikdash itself. Man and beast do have much incommon—the best of the natural world; but no more. When it comes to the Holy Temple, only man can relate to holiness.Likewise, the Omer was brought amidst enormous fanfare in a dramatic setting in which set questions and answers were exchanged three times, whereas the Shlei ha-Lechem were offered up in an atmosphere of quiet simplicity. What is " natural "--t he liberation from external domination—is shared by the animal kingdom, and hence requires drama to emphasize its humanity; what is exclusively and uniquely hu…

Rabbi Lamm provides an in-depth lecture on the ideological foundations and practical Halachic implications of Sefirat HaOmer.

The days of sephirah – the counting of the omer, beginning with the second day of Passover and continuing to Shavuot – usually brings two things to mind. One is the biblically mandated count itself, traditionally interpreted as the sense of anticipation and high expectancy that leads from political liberation (the Exodus, commemorated on Passover) to religious elevation and spiritual exaltation (the revelation at Sinai celebrated on Shavuot). The second is the period of semi-mourning associated with sephirah. We refrain from marriages, joyous celebrations, hair cutting, etc. The historical reason usually given is the tragedy of the decimation of the disciples of the famed Rabbi Akiva. Subjectively, however, I have usually connected these two themes to each other more directly. Political freedom usually – and justifiably – brings with it the heady anticipation of greater things to come. Revolutionaries always seek to inspire us with the vision of utopia just beyond the establishment of a new order or new government. Yet this sense of excitement is so often doomed to frustration, the goal so often turns out to be elusive, that one can only fall into grief. National redemption of Passover did not proceed in a straight line to revelation. There was backsliding, grumbling, misunderstanding – and a golden calf. So, the half-mourning of sephirah is but the other side of the coin of the great expectations that characterize this period. The relationship is, unfortunately, all too relevant to us in a secularized form. Jews of all forms of religious persuasions were almost unanimously enthusiastic about the post-war national liberation movements in Africa, Asia, and Latin America, and elsewhere. We identified with the various struggles for self-determination. Underneath it all, we felt that all this change of the political order would lead to the fulfillment of the dreams for a better and more humane social order. After all, Passover leads to Shavuot. How disappointed we were…

והבאת את עומר ראשית קצירכם אל הכהן – מנחת העומר ומנחת סוטה הן המנחות היחידות שבאות משעורים ולא מחיטים. והנה לגבי מנחת סוטה מבואר הטעם בגמרא – היא עשתה מעשה בהמה, לפיכך תאכל מאכל בהמה. אך לגבי מנחת העומר לא בואר הטעם. מבאר ערוך השולחן בסימן תפ״ט, שמכיוון שספירת המ״ט יום כציפייה למתן תורה מתחילה עם העומר, גזרה תורה שהקרבן שמגיע בסוף הספירה (שתי הלחם, הבאים בשבועות) יהיה חיטים, והקרבן שמגיע בתחילת הספירה יהיה שעורים, וזאת על מנת לבטא, שקודם מתן תורה נחשב האדם כבהמה עדיין יחסית למהותו לאחר מתן תורה. ולכן, קרבנו שעורים, שהוא מאכל בהמה (כשם שנימקה הגמרא בעניין קרבן סוטה, כמו שהבאנו לעיל). (נ.ל. זה כשיטת הזהר)וספרתם לכם ממחרת השבת - במסכת מנחות דף ס״ו מבואר שנחלקו רב אשי ואמימר: רב אשי נהג לספור ימים ושבועות (כמנהגנו היום), ואמימר ספר רק ימים. אמימר נימק דעתו כך - לאחר שחרב הבית בטלה מצוות ספירה, ואין היא כיום אלא "זכר למקדש", ולכן די בכך שנמנה ימים ואין צורך למנות שבועות. ובהסבר רש״י "האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא, דהא ליכא עומר, אלא זכר למקדש בעלמא הוא, הלכך ביומי סגי". אך השאלה היא, כשרב אשי חלק על אמימר וספר גם שבועות. האם חלק משום שלדעתו ספירת העומר גם לאחר שחרב הבית היא דאורייתא. או שמא הוא מסכים לכך שספירה כיום אינה אלא זכר למקדש, ובכל זאת סבר שיש לספור גם שבועות.בשאלה זו נחלקו הראשונים: הרמב״ם סובר שספירת העומר כיום דאורייתא, אך רוב הראשונים חולקים עליו. מבאר ערוך השולחן בדעת הרמב"ם, שלדעתו אע״פ שחרב הבית ואין מביאים עומר, מכל מקום שורש מצוות הספירה אינו קשור לעומר דווקא אלא זהו ביטוי לציפיה למתן תורה. וזה שייר בכל זמן. ומה שאמרה תורה להביא קרבן בתחילת הספירה, קרבן העומר, הוא דין נוסף (שטעמו בואר בהערה הקודמת), אך אין ביטולו גורם לביטול מצוות הספירה.