Dear Mrs. Saretsky: Enclosed is the message for the Manhattan Hebrew High School children to be read at the Purim Seudah. A copy is being sent to Mrs. Fannie Kreinen. I would appreciate it very much either you or she will read my message to the children on Sunday. Sincerely, Rabbi Norman Lamm. My dear friends: I regret most sincerely my inability to attend with you the delightful pre-Purim Seudah sponsored by the Parent-Teacher Association of the Manhattan Hebrew High School. Only a very important previous engagement – the wedding of an old and dear friend – keeps me from being with you at the present time.Purim is the time of "mishteh ve'simchah,” of feasting and happiness. I hope you enjoy your feasting. And I sincerely pray that all of us prove worthy of G-d's gift of "simchah," of happiness, together with our families.This holiday, which celebrates the Jewish triumph over anti-Semitism, is expressed also in the act of Reading of the Megillah, which is essentially the study of Torah. It is that idea which unites us – the study of Torah. It is our answer to the anti-Semites of all ages. Together let us determine to continue to build up our own spiritual resources through education, learning, studying.I hope wo shall have many more such festive occasions together for many years to come, and that the P.T.A., together with the school itself, will continue to flourish and grow.Rabbi Norman Lamm

רעיון זה של האחדות בשבת מוצא לו ביטוי נאה להפליא במזמור העממי המושר בקבלת שבת. לכה דודי (״לכה דודי, לקראת כלה, פני שבת נקבלה״). פיוס זה נתחבר במאה ה־16 על־ידי רבי שלמה אלקבץ, רבו וגיסו של ר׳ משה קורדובירו! שני מקובלים אלה, יחד עם רבי יצחק לוריא (אר״י ז״ל, שעודד את אלקבץ לכתוב את המזמור), הם ראשי האסכולה הגדולה של מקובלי צפת. הפיוט הזה עממי ונפוץ ביותר על היקף התקבלותו בעם נוכל לעמוד לפי המספר העצום של המנגינות שנתחברו לו. באספו הפרטי של מר יעקב מיכאל, ידידו של מחבר המסה וחבר בקהילתו, שמורים 540 מנגינות. ב״אוסף של בירנבאום" ב״היברו יוניון קולג׳״ נמצאים עוד 70 מנגינות ל.לכה דודי", ואומדים את מספר המנגינות שנתחברו לפיוס זה ב 1.300 עד 2.000, כך שאילו השמענו מנגינה אחת בכל ליל שבת׳ לא היינו מסיימים את מחזור המנגינות אלא כעבור ארבעים שנת בקירוב! חן סיגנונו ויפי מבנהו יכולים להסביר רק במקצת את הפופולריות הכללית של פיוט זה בקרב כל קהילות ישראל. נראה, כי הסבר יסודי יותר יש לחפש בתגובה הטבעית והספונטנית לרעיונות המיסתיים העיקריים של הפיוט. — משמע לפיוט הנפש יותר מאשר ,לפיוט העט. מעניין לציין, כי דווקא בגלל תוכן מיסטי זה נתגלו בתחילה היסוסים אם ראוי לקבל את הפיוט כחלק מן התפילה. קהילות רבות של יוצאי־ספרד, ומקצת גם קהילות אשכנזיות, וביחוד גרמניות, התנגדו להכנסת שירת .לכה דודי" בגלל רגישותן הכללית לקבלה כתוצאה מן הכפירה של שבתי צבי. שמעתי, כי ב.קלויז" בפרנקפורט על המיין נהג החזן להסיר מעליו את טליתו בגשתו לזמר את .לכה דודי".אכן, פעמים עשוי קהל־המתפללים לקבוע את גורלה של תפילה חדשה, אם לשבט ואם לחסד, מבלי שהוא עצמו ידע את טבע החלטתו זו ואת גורמיה, ביחוד כשהמדובר הוא בתפילה שסמליותה המיסטית המתייתקת ידועה רק לבקיאים. טבעם של המתפללים שהם נענים לנושאים בעלי אופי כללי, לעיקר־העיקרים של התפילה, שכמוה כלבנה, שאף אם היא מסתתרת מאחורי עננים משפיעה השפעה טמירה ומכרעת על הגאות והשפל של חוויית התפילה באפיקים התת־הכרתיים העמוקים ביותר של נשמתם. זהו גם סוד הצלחתו של הפיוט .לכה דודי" הנעוץ בכוח־התפשטותו המפואר של רעיון האחדות, הנגלה רק ליחידי־סגולה.סמלי פיוטו של אלקבץ אינם קבועים במסמרות. פעמים השבת היא ה«כלה", וכבר התלמוד מדבר על השבת כעל «כלה" ו״מלכה". והחתן, או ה״דוד" יכול להיות עם ישראל.…

Dear Joshua: Thank you for your inquiry concerning my availability for a lecture on "India, Jews and Judaism." My fee is $100.00 plus expenses. If you are interested, please consult with me via telephone concerning a date. Sincerely yours, Rabbi Norman Lamm.

Contents: A. Significant Dates – 1; B. The Young Rav Kook – 2; C. Israel's Love of God – 2; D. The Love of Israel – 5; E. The Non-Observant – 7; F. Our Modern Times – 9; G. Religious Poetry – 11; H. The Unity Theme – 13; I. Science and Religion – 15. Translators of Rav Kook’s excerpts: JA – Jacob B. Agus, The Banner of Jerusalem (NY: 1946); SB – Samuel H. Bergman, Faith and Reason (Philadelphia: 1961); LS – Leon D. Stitskin, "From the Pages of Tradition", Tradition (III:2); ML – original translations by Rabbi Lamm. A growing Hebrew literature on Rav Kook includes Shmuel Avidor’s The Man Against the Tide (Jerusalem: 1962). A. Significant Dates: Elul 6, 1865 – born in Grieve; 1880 – studies in Lutzin; 1881 – enrolls in Volozhin Yeshiva; 1887 – marries, moves to Ponovezh; 1889 – Rabbi in Zoimel; 1895 – Rabbi of Boisk; 1904 – elected Rabbi of Jaffa; 1914 – stranded in Europe; 1916 – Rabbi in London; 1919 – Chief Rabbi of Jerusalem; 1921 – Chief Rabbi of the Holy Land; Elul 3, 1935 – dies. B. The Young Rav Kook (Autobiography of Abraham Shoer, JA): Abraham Isaac’s diligence stemmed not from ambition but from piety. His absence from Torah study caused him genuine sorrow. During late-night study, surrounded by silence, he told me with mysterious intensity that perhaps our Torah alone was sustaining the world, tipping the scale of merit. On Tisha B’Av nights, he would cry bitterly over the Temple’s destruction. His love for Eretz Yisrael and longing for the Messiah were passionate and personal. When I asked why he cried so much during "chatzot," he answered simply, “I am a Kohen.” C. Israel's Love of God. 1. From Ikvei ha-Tzon (JA): Spiritual conceptions relate to nations in three ways: some are universal and holy, transcending national boundaries; others are universal in essence but vary in form among nations; and some are unique to Israel in both content and style. The love of God is rooted in Israel’s unique yearning for the dominion of the Divine Will. 2. From Eder Ha-…

I. Unity: General, A. Last week showed how his orientation even to sinners who defied Israel are One, hence the doctrine of Yihud — God, Torah, one of the three, total unity can be seen in his "Orot", a Komah Shelemah. All branches of the people form (as he says)!; B. Theme of Yihud is key to most of his thinking. Not just that God is One — that is all monotheistic religion. But — that the Unity of God suffuses life — must be an integration of our lives.C. Own PersonalityLast week we saw that his government is to institute peace; personality showed was shaped and integrated character.Thus, normally split Halakhah/Agadah.But: R. Zevin — Kook only combined both as one: Halakhah body, Agadah soul.So: he himself as Halakhah-disciplined, mystical, defender of Torah, showed no withdrawal to his inwardness and love for others.Kook had perfect integration of the rational and the mystic.\*READ: AUX. TEXT P. 14, # H-5"The Sacred and the Profane"A. Greatest Unity - between sacred and profane.\*READ: AUX. TEXT P. 13, # H-1Here his primary reference is to Torah-spirit vis-a-vis practical upbuilding of Palestine.B. But also includes: Sacred and Profane Studies — i.e. Torah and secular studies.Kook believed in what was called (T.U.) "Synthesis".But — many interpretations of Synthesis. For Kook, not merely that one person should study both disciplines and keep them apart, but should study secular studies as a Torah-man and thus sanctify the secular, fusing all to a sacred unity.Thus, S.R. Hirsch (1808–1888) vs. Kook (1865–1935): Torah im Derekh Eretz. But Kook would have said: Torah ve’derekh eretz. (Story: strawberries and milk — with milk, woman and child; with child...)Kook: the two must confront, come to grips with each other.Saw them in terms of Kodesh and Hol.Hence: function of Kodesh is to transform all else to Kodesh; function of Hol is to seek its own transformation.Thus — and this is stated explicitly by Kook (though Buber mentions it in own name) — there is no "chol mul…

Dear Rabbi Riskin: It would have been a great pleasure for Mrs. Lamm and myself to attend the first Inaugural Dinner of the Lincoln Square Synagogue this coming Sunday night. However, unfortunately; the invitation arrived too late for me to be able to make the proper arrangement. Several months ago I already committed myself for a lecture out of town on January 29th.I hope, therefore, that you and Mrs. Riskin, and all your congregation, will forgive our absence and accept our best wishes and warmest regards from afar.As an admiring colleague and neighbor, I wish you God speed in all your marvelous endeavors to build, in our neighborhood, a true "makom kadosh" which will reflect glory on the sacred cause that unites us.Sincerely yours,Rabbi Norman LammRNL/fz

Dear Rabbi Lamm: I am in receipt of your letter, which I read very carefully. You say that I should let you know whether I agree or disagree with your statements in it. I agree with some of your remarks, and disagree with others. You say that "Now, in this day and age, the Jewish people have not united or helped each other". I believe that the Jews of this day and age, are no different than Jews of all times, they may not be united, but they surely help each other. About changing views on Judaism, that is one thing I do not want to get into. About two Jews, one orthodox, the other reform, when in danger, I agree with you that they will surely help each other, to defend themselves. I will end my note with the same words as you do yours. "The Jewish people can unite, and so we can all become more religious by obeying the laws of Ashem. Amen. Best wishes and regards, Leo Gartenberg

היחס בין תלמידי חכמים ועמי הארץ הינו פרשה מאוד מסובכת שיש לה השלכות בכל ענפי היהדות. בהלכה נידונה פרשה זו בעיקר לגבי נאמנות או אי־נאמנות של שכבות מסוימות של עם ישראל בשמירה קפדנית על הלכות טומאה וטהרה. במאמר זה נייחד את הדיבור על פרט אחד של הלכות אלה ונבדוק את ההשקפה ההלכתית של חכמינו על טיב הפער בין שני רבדים נפרדים: החבר, דהיינו התלמיד חכם השומר את הלכות טומאה וטהרה בזריזות ובזהירות, ועם הארץ שברגיל מזלזל בדינים אלה ואשר עקב התרשלות זאת אין לו נאמנות בענייני טומאה וטהרה ואין לו חזקת טהרה. המשנה בחגיגה (כו ע"א) פוסקת: בירושלים נאמנים עמי הארץ על הקודש אבל לא על התרומה, ובשעת הרגל אף על התרומה. הבבלי מסביר את הנאמנות ברגל על פי הפסוק "ויאסף כל איש ישראל... כאיש אחד חברים" – הכתוב עשאן כולן חברים. לעומת זאת, הירושלמי מביא פסוק מתהילים "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו – עיר שהיא עושה כל ישראל חברים", אך מצמצם זאת לרגל בלבד: "ובלבד ששם עלו שבטים". הרמב"ם (מטמאי משכב ומושב פי"א ה"ט) פוסק שהכל חברים ברגל, כיון ש"הכל מטהרין עצמן ועולין לרגל", ובדומה לכך נאמנים על התרומה בשעת הגיתות והבדים מפני ש"הכל מטהרין עצמן וכליהם כדי לעשות יינם ושמנם בטהרה". נראה שהרמב"ם פוסק כהירושלמי ולא כהבבלי – הנאמנות נובעת מהתנהגות בפועל ברגל ולא מכל אסיפה של העם. לעומת זאת, הבבלי סובר שכל התכנסות כאיש אחד יוצרת שוויון בין חבר לע״ה. בגמרא נדה לג ע"ב מובא סיפור על כהן גדול שחשב שנטמא מרוק של צדוקי, והגמרא משיבה: רגל הוא, וטומאת ע״ה ברגל כטהרה חשובה. כלומר, ההקלה תלויה באירוע של רגל, אך אפשר לפרש שאין זו ראיה לרגל בלבד, אלא לכל אסיפה – רגל הוא פשוט הדוגמה המצויה. ביטוי להשקפת הבבלי נמצא בתפילת "מי שעשה נסים", החותמת ב"חברים כל ישראל", דבר המעיד על שעת קיבוץ גלויות כהשוואה לרגל, שבה כל ישראל נעשים חברים – אפילו עמי הארץ. מנגד, בהלכה נפסק שיש הבחנה: באוכלים או בכלי מקדש שנגע בהם ע״ה ברגל – טמאים למפרע לאחר הרגל (כדעת חכמים בחגיגה כו), אבל בגיתות ובדים – אם שמרו עצמם כראוי אין מגעם מטמא למפרע (רמב"ם פי"א ה"ג). ההבדל נעוץ בכך שהיתר הנאמנות ברגל הוא גזירת הכתוב, ואילו בגיתות ובדים – מציאות של שמירה בפועל, ולכן נמשכת הטהרה. ההבדל בין הבבלי והירושלמי משתקף גם בגישת הרמב"ם בפירוש המשניות לסדר זרעים…

כריתת ברית חדשה עם אבינו שבשמים – נאום בישיבת־הפתיחה של הכינוס העולמי של ארגוני בתי־הכנסת והקהילות בירושלים – מכל קצווי־תבל באנו לאכסניה נכבדה זו בכדי להפגין גם את מרכזיותה של ארץ־ישראל בהשקפת־העולם שלנו, וגם את חיוניותה, ערנותה והתעצמותה של היהדות־הדתית בתפוצות. אבל לא רק לשם הפגנה, בחינת "ברוב עם הדרת מלך", באנו, אלא גם לטכס־עצה בחינת "אשר יחדו נמתיק סוד". אמת נכון הדבר – הרבה הישגים נכבדים יש לזקוף לזכותנו: רשתות של בתי־ספר כל־יומיים, ישיבות ובתי־כנסת מפוארים, חיים ציבוריים דתיים, ואורח חיים דתי בקרב רבבות בני עמנו, עמידה במערכה בלתי־פוסקת נגד מכלול כוחות שליליים שהם בעוכרינו, ובעיקר נגד זרם ההתבוללות ונישואי־תערובת. אבל לא באנו לכנס זה לתקוע בחצוצרות תעמולה ולהסתפק במחמאות הדדיות. אם יהיה לדיונינו כאן ערך ותועלת, עלינו לדבר בגילוי־לב וללא צביעות מנומסת. מי שעיניים פקוחות לו לראות את מצבנו היום, יזדעזע למראה הסיוט הנורא של התנכרות יהודים ליהדות עד כדי ירידת דור שלם לטמיון ושל ריסוק הזהות היהודית גם בארץ – וקל־וחומר בחו"ל. תסלחו לי על כך שאיני ממתיק את האמת המרה. עלינו להודות קבל־עם־ועדה על האמת הנוראה שבימינו נמצא כל העם כולו באמצע תהליך של שואה איומה – שואה רוחנית חשאית – שהקרבנות "מתנדבים" אליה להקריב את עצמם על מזבחה. זכינו למדינה ריבונית, אבל בעיית היהדות העולמית טרם באה על פתרונה. באנו אל הנחלה, אבל עוד לא אל המנוחה. שואת־הגוף, נוסח פורים – "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים" – נסתיימה לפני כחצי־יובל שנים. אולם שואת־הנשמה היהודית, נוסח חנוכה – "להשכיחם תורתך ולהעבירם על חוקי רצונך" – היא בעיצומה. גל של עם־הארצות מציף את קהילותינו, מבול של זימה ונישואי־תערובת ושטפון של התנכרות והתכחשות עובר על ראשינו. אם במעט־מה הצליחה היהדות האורתודוקסית להתבצר ולהתחזק – אין זה פוטר אותנו מלדאוג ולהצטער ביגון מר, עד דכדוכה של נפש, על סכנת אבדון של חלק הארי של המוני העם. אנו שהיינו עדי־ראייה בשואה הראשונה לחטא הדממה ופשע האדישות – אנו באנו לכאן להצהיר שלא נוותר אפילו על נפש אחת מישראל, שלא יידח ממנו נידח. באנו להתייעץ בצוותא כיצד לעמוד בפרץ, כיצד לעצור את המגפה הרוחנית הזאת, כיצד להתקיים ולהמשיך ולהתאושש לקראת חיים יהודיים שלמים יותר.

Twelve years ago, I was invited to address the Orthodox Union Convention in this city on a similar, far-ranging topic. I presented eight principles or suggestions for a strategy – ranging from the primacy of Torah to a non-apologetic attitude to secular studies; from a relevant exposition of Orthodox Judaism to a more significant curriculum for yeshivot; from the right attitude toward non-Orthodox Jews to the importance of teaching hashkafah; from a balanced conception of the Halakhah to our response to new challenges. I am pleased that I personally have had the opportunity, in the past two years, to begin to implement some of these ideas at Yeshiva University. I am not at all surprised that that talk, and its subsequent appearance in print in Jewish Life, did not receive a second thought from anyone else. I am reminded of what Rabbi Israel Salanter used to say: A musar-schmuess is always worth it, even if it results in only one person davening only one Maariv with a bit more kavannah, and even if that one person is – me… “Priorities of the Eighties”: This is not the place or the time for offering a detailed five- or ten-year plan. Such a schedule must be hammered out on the anvil of many minds, and requires the participation of the visionary as well as the pragmatist, the thinker as well as the doer, and is best prepared in long sessions away from the glare of publicity. Instead, let me propose a broad outline of what I consider the truly important problems, principles, and parameters for such a consideration. I operate on one basic premise: that American Orthodoxy is mature enough to examine itself critically without becoming demoralized. So, if I am critical, it is not because I want to be captious, but because the only way to be constructive is to trust your basic health and self-confidence in making suggestions for improvement. Our question, then, is: What must be the priorities of the Orthodox Union, of the entire Orthodox community, as we face the ninth dec…