[מתוך מאמר שכתבתי פדור דודי הראב״ד דקרא הוטס שליט״א: לכבוד Mother's Day] פרשת קדושים: קדושים תהיו כי קדוש אני וכו איש אמו ואביו תראו את שבתותי תשמורו וכו. בפסוק זה הודיעו ג׳ עיקרים: קדושה, יראת או״א (אבואם) ושמירת שבת. בעשרת הדברות הודעה משנות הא בתור ״כבוד״ ולא ״יראה.״ וצריל להבין ג״כ שבת ההשתלבות של שבת יראת או״א בפסוק אחד. וגם מעניין שחז״ל קשרו מצות יראת או״א וכבודם להמצוות המקבילות הקב״ה. בה הלכה הוקבע צביונם של ב׳ המצוות האלה,

It is a pleasure to be with you on this first Annual Chanukah Banquet since my coming to Springfield. All this past year – eleven months – has been a series of “firsts”: first High Holidays, Purim, Simchat Torah, and so forth. This is the last of my “firsts,” for in a very short time I will have completed my first cycle in Kodimoh. Ordinarily, it would be inappropriate to hold a Kodimoh Festival – a purely congregational celebration – on Chanukah. Ein me’arvin simchah be‑simchah – we do not mingle one celebration with another, so as not to detract from either (as with weddings on Chol HaMoed or Purim). But today, both Kodimoh’s personal and Israel’s national Chanukah festivals coincide in essence: Lo va‑chayil ve‑lo va‑koach, ki im be‑ruchi, amar Hashem Tzeva’ot – not by might nor by power, but by My spirit, said the Lord of Hosts. And what is all this, if not a festivity in honor of our purpose, which is the ruach, the spirit of Torah and Judaism. The program of Kodimoh – in its ritual, educational, administrative, and auxiliary aspects – is the story of the implementation of that ruach, that Divine‑like spirituality, in all phases of our congregational life. All that has been done – and all that will be done – is geared to the premise that the primary function of a synagogue is the advancement of ruach Hashem Tzeva’ot, the spirit of Torah in the lives of those whom Kodimoh serves. I have been asked to present, in outline, both a review of the past year and a preview of what we expect in the coming year, God willing. But I shall not make a clean‑cut division between last year and next. At present we are in a state of flux – of continuing activity and progress. A great Hebrew poet once said something that in English would be rendered, “Today by tomorrow will be yesterday.” Let us look upon Kodimoh’s program as a continuous and unbroken implementation of ruach Hashem, the spirit of Torah. In the realm of ritual: High Holidays featured a pre‑Selichot social, reverent…

We — like our forefathers of old — must "rebuild the Temple." Long have we thought about it. The day for action has come! KODIMOH means FORWARD! When Kodimoh was built only a generation ago, the founders chose her name well. It represented their Faith, their Vision, their Loyalty to a long tradition of three thousand years. These founders were our grandfathers, our fathers — ourselves! They believed they were building for many years. But progress, growth and change have swept over the world, and over our beloved country, like a mighty tide. KODIMOH can no longer contain all her sons and daughters. It cannot welcome “the stranger within our gates.”What shall we do? — We have decided! We shall again, in this year 5718, prove ourselves worthy of our great heritage, as the founders of our Congregation did in 5684. To strengthen that heritage we shall build a new and greater Synagogue — worthy of ourselves, of our great and growing community, of our centuries of unbroken Jewish tradition, of our eternal Torah.We shall make it a true “Mishkan” or Tabernacle where our growing families — and families yet unreached — shall gather together as one great Kodimoh family, to work, to study Torah, and to “worship the Lord in the beauty of Holiness.”In a world torn by doubts and fears, we shall prove ourselves worthy of our firm Orthodox tradition — by building on that firm foundation a noble House of God that shall daily be witness to our faith in the Creator and Father of us all.The Founding of A CongregationOne of our KODIMOH families lives in what is believed to be the oldest house in one section of Forest Park — and it is only 45 years old! So, our founders of 34 years ago were pioneers. A small, but dedicated, group of Orthodox Jews who had early settled in this section of Springfield gathered together and decided that they should have their own Synagogue. Already there were relatively large groups of Jews in other parts of the city — but that was not enough. They wished to …

כל מכירים, כי רעיון אחדות הבורא הוא אבן-פינה ליהדות ותרומתה העיקרית לעולם. רעיון זה נתון ביסוד כל השקפה וכל מחשבה בחיי היהדות ועובר כחוט השני בכל הספרות היהודית העצומה. ואולם אין לך מקום בו ניתן ביטוי עז ועמוק להשקפה זו של "ייחוד השם" כבקבלה. בתחום המיסתיקה היהודית אין לראות את "אחדות הבורא" אך ורק בחזקת אחד הרעיוגות רבי-ההשפעה ביותר, אלא כמושג שנעשה למציאות חיה, ואולי כמציאות היחידה. רעיון אחדות הבורא אינו נראה כהנחה אריתמיטית בלבד, אלא כמכלול כל ההווייה, על כל השוני הנורא-הוד שבה, כפי שהוא מתגלם באלוקים. בקבלה מסתמל רעיון זה באחדותו של אלוקים בו-בעצמו. והנה לרעיון אחדות זו, כפי שדנו בו והסבירוהו, רוממוהו ופירשוהו המקובלים למן ה״זוהר" ועד לרב קוק המנוח, זקוק העולם המודרני שלנו כלצורך דחוף ביותר. מעולם לא היה צורך גדול יותר לאשר מחדש רעיון זה, הדוחה מדעת כל ניגוד וכל שוני וכל פיצול, כבימינו אלה, כאשר עומדת האנושות מוכנה ומזומנה לפוצץ עצמה לרסיסים, אם לא בגוף ממש, הרי לפחות בנפש. במסה זו נבדוק את דרך דיונה של הקבלה ברעיון אחדות הבורא, ובעיקר כפי שהוא משתקף ב״זוהר" ובכתבי מפרשה בדור האחרון, הוא הרב קוק המנוח, שהיה הרב הראשי הראשון בארץ-ישראל (לא לתכלית מניין היסטורי), שעמד על התועלת שיכולים אנו להסיק ממנו בדרך ההוראה: את משמעותה בשביל האיש המודרני.העולם המפורדה"זוהר", מקור הקבלה, רואה את העולם הגשמי שלנו כ"עלמא דפרודא", העולם המפורד והמפוצל: את איחוד ההודיה וההתגברות על פיצול זה יש לבקש בהקמת ה״עלמא דיחודא", האחדות הנעלה שבאלוקים גופו. האחדות האמיתית, הנעלה מכל האחרות, היא זו של ה״קודשא בריך הוא״ — הקדוש ברוך הוא — ו״שכינתיה", והשכינה שלו. (עולם האחדות הוא זה של עשר הספירות שבקבלה — בניגוד לרעיון ההשפעות האלוהיות לפי התורה הניאו-אפלטוגית — אינן דרגות סטאטיות, המתווכות בין האלוקים המוחלט ובין העולם הקיים. האמת היא, שהן מצויות באל עצמו׳ והריהן כ״יקום המאוחד" של חיי אלוקים עצמו. הקדוש ברוך הוא מיוצג על- ידי עולם הספירות העליונות, ששיאן הוא "יסוד", בעוד שהשכינה מיוצגת על־ידי "מלכות", האחרונה שבעשר הספירות. הפירוד הגלוי-לעין הקיים בעולמנו, הוא האחראי למצב העגום של ענייניו. כשלון האנושות נעוץ ביסוד "עולם מפורד" זה. תפקידו של אדם עלי אדמות הוא לסייע להתגבר על "פירוד" זה ולה…

(1) Rav Avraham Isaac Hacohen (1865-1935): basic biography; significance; early works; major works (2) poetry; literature; mystic; nationalism (3) "man by nature a mystic." Also: התפילה המשמדת של המשנה; opt. (4) assume mystic life (hence all life) ineffable, with basic rationed principles.

It was never easy to be a Jew, but it was never as hard as it is to-day. I do not refer to the restrictions and prohibitions that limit the activities of the observant Jew. For the Jew who believes, these practical regulations are a joy, an expression of love. Nor do I mean the exposed political position of the Jew in modern society, a role that has, to some in extent, become even more difficult for him in the Diaspora because of the State of Israel. For the Jew who chooses to identify himself with his people, these obstacles are all part of the unfolding of the great and long-awaited drama of redemption.I mean, rather, that it is hard to feel like a Jew, to experience the depth of Jewish religious emotion that scans the spectrum from fear and awe to love and joy. It becomes more and more difficult seriously to engage G-d in a dialogue which will lift us above the commonplace and the pedestrian to a new level of vision and purity. Oar hearts have run dry. The spirit is parched. The soul is overladen with the dreaded dust of despair.Our society and culture are composed of many elements, and all of them conspire against us. Protestantism tells us to look Into ourselves first for the source of religion. And so we look and we find nothing. The pay-chologiats tell us to consider only the experience of religion, rather than its practice or creed, but we experience nothing. Scientists present us with a cold, depersonalized world, in which man's eyes turn heavenward only to follow the orbit of the newest satellite. And 80 it 18 not worth looking at all. G-d seems to have vanished from dis world, to have packed a suit-case filled with all the pleasures and agonies, the awe and the ecstasy, formerly reserved for Him by His people, and to have left without so much as saying "Goodbye.”What, then, are wo to say to the Jew, enstranged from the sources of the Jewish tradition, one who feels himself awkward in the milieu of maximal Jewishness but yet pines for some sensation of pi…

א. בהתאם לנטייה המודרנית, אני מסתייג מ"אידיאולוגיה" ומ"שיטה" בעלת צורה שלמה וסיסטמטית. אני מזניח את הרעיון שהיהדות היא שיטה פילוסופית עקבית. בתור דרך חיים שניתנה לנו מסיני, יש לה הוראות וערכים מרחיקי לכת, ואפשר למצוא בה – על ידי ניתוח דק – כמה וכמה יסודות מחשבתיים לרבות פילוסופיים, אולם אין לנסות להתאימה למיטת סדום אידיאולוגית. מגמתי היא להכיר את העיקרים של היהדות התורנית כפי שאני מבינם, למיינם ולבררם. ב. לדעתי, ההלכה הפורמלית היא החומר היסודי להשקפת היהדות על האדם – השקפת עולם מצומצמת למסגרת אנתרופוצנטרית, וכל הוראה בתורת האדם צריכה לנבוע מן ההלכה. באשר למשנה תיאוסופית כוללת יותר, ההלכה מציבה גבולות – אף שאינה קובעת הוראה פסוקה, היא שוללת תפיסות שגויות מתוך סובייקטיביות או מדרש בלבד. ג. המעשה הדתי, כפי שהוא מוגבל על ידי ההלכה, משמש מסגרת ומכוון לחוויה הדתית. המעשה הוא המפתח לעולם הרוחני וכרטיס הכניסה לקרבת אלקים – ועם זאת, הוא גם המסגרת המובילה את האדם בדרך ישרה ומגינה עליו מן האנטינומיה. המינימום: תגובה לצו אלקי. המקסימום: גשר אל האינסוף – כדברי ריה"ל: "אין האדם מגיע אל הענין האלקי אלא בדבר האלקי". ד. ההלכה מושרשת במציאות – "לא בשמים היא" – ויש לה מנגנונים פנימיים להסתגלות, הדורשים אומץ קדוש. אולם אם ה"מציאות" היא הזיה סובייקטיבית, יש להגן על ההלכה מפני פגיעה. מכל מקום, הסמכות לקבוע היא בידי גדולי התורה בלבד. ה. השלב הראשון הוא "תורה עם דרך ארץ" (הרש"ר הירש), אך שיטתו אינה מייצרת דיאלוג פנימי בין קודש לחול. לעומת זאת, הראי"ה קוק ראה בקודש והחול שני ממדים של מציאות אחת – אין הבדלה נצחית ביניהם, אלא תהליך של קידוש החול. התורה לא רק "עם" דרך ארץ – אלא פועלת "על" דרך ארץ. חינוכו של קוק אינו רק חינוך אלא חזון קוסמי. ו. יש להשתחרר מן המיתולוגיה הרעיונית – גאולה, אתחלתא דגאולה, גלות – ולהכיר בכך שהעובדות ההיסטוריות והערכים הדתיים אינם משתנים על ידי פלפולים סמנטיים. מדינת ישראל אינה הגאולה השלמה – אך היא תופעה היסטורית חשובה. אם יבוא משיח ויתברר שהיא אתחלתא דגאולה – מה טוב; ואם לא – לאו. בכל מקרה, היא מדינתנו. ז. היחס אל הזרמים הלא־אורתודוקסיים: 1. אי אפשר לראות בתנועות הכופרות בתורה מן השמים יהדות דתית – העיקר הוא נאמנות להלכה. ההתבוללות אורבת מאחורי המילים היפות של קונ…

Dear Rabbi Lamm: As you know, the question of federal aid to parochial schools is being widely discussed today. It has been termed the "church-state battle of the century." It seems to me that thought leaders of various segments of society need to study the matter thoroughly, then express themselves forthrightly. Therefore, in preparing a paper on the subject, I am requesting you and several others to answer the question, "Should federal aid be offered to parochial schools?" Then in a few sentences or a few hundred words state why you answered as you did. I shall be greatly indebted to you for a prompt reply. A copy of my paper--which will include background, quotes, and projection--will be sent to you before publication. Thanks very much for your cooperation. Sincerely, Kenneth J. Holland Editor, THESE TIMES

Rabbi Gotthold is a native of Germany and has studied at Yeshivoth in Poland and United States of America. He was ordained at the Rabbi Issac Elhanan Theological Seminary of Yeshiva University, New York. He is a graduate of New School for Social Research, New York. He has served as a Rabbi for many years in U.S.A, and Canada. The distingueshed Rabbi has taught Rabbinics Talmud and other subjects at various Yeshivoth in U.S.A. and Israel. He has contributed to scholarly papers in the fields of Talmud, History, Music and Sociology. He is a regular contributor to the monthly journal published by the Chief Chaplain of the Israeli Armed Forces, Tradition, etc. Among others, he has translated into English "Meditations on the Torah" which is a Religious best seller in America. He is also a lecturer on Religion at the Afro-Asian Institute for labour studies and co-operation.The Rabbi has come to India (on 27th May 1963) at the invitation of the Orthodox...TO BE A JEW1It was never easy to be a Jew. But it was never as hard as it is to day. I do not refer to the restrictions and prohibitions that limit the activities of the observant Jew. For the Jew who believes, these practical regulations are a joy, an expression of love. Nor do I mean the exposed political position of the Jew in modern society, a role that has, to some extent, become even more difficult for him in the Diaspora because of the State of Israel. For the Jew who chooses to identify himself with his people, these obstacles are all part of the unfolding of the great and long-awaited drama of redemption.I mean, rather, that it is hard to feel like a Jew, to experience the depth of Jewish religious emotion that scans the spectrum from fear and awe to love and joy. It becomes more and more difficult seriously to engage G-d in a dialogue which will lift us above the commonplace and the pedestrian *to a new level of vision and purity. Our hearts have run dry. The spirit is parched. The soul is over-laden with the dr…

The way out of the dilemma, then, is to reverse the order to which we have become conditioned by modern life. First live like a Jew, so that later you may love like a Jew. Begin with a full life of Torah and Mitzvot, so that afterwards you may experience the mighty range of feeling that is reserved for the truly devout. One cannot possibly be uplifted by the majesty and mystery of the Shabbat until he has first fully observed its regulations. The pleasures and the wonders are incommunicable; we can only talk about them, we cannot transmit them themselves. Only a personal participation can accomplish that. So, he who waits for inspiration to pray—will not pray. He who prays anyway may yet rise to full inspiration. The Halakhah does not demand full kavvanah before one begins his prayer (except for the beginning of the Shema and the first blessing of the Amidah); it demands only that nothing be present which will hinder kavvanah should it arise.But we must go one step further. In order to be a Jew, one must not only act like a Jew in practice. One must also act as if he were experiencing the emotional wealth of Judaism. In other words, what is recommended is a bit of conscious self-delusion. We must emulate the outward manifestations of religious experience in order to arrive at the experience itself. We must convince ourselves that we have kavvanah so that we may indeed ultimately possess it. We must, in good conscience, tell ourselves that we love G-d and fear Him, that our hearts are filled with awe and joy, so that in the end they really will be.Norman Lamm