Dear Rabbi Lamm, I also have read occasionally some of your writings and have heard a lot about you, but have not had the pleasure as yet of meeting you personally. However, I am informed by my fiancée that you have kindly consented to assist in the arrangement of our Chuppa on March 30th and I write to thank you for your kindness in agreeing to this. I have today written to Rabbi Jung and also advised him that the Ponyewezer Rav will most probably be in New York on the day of our wedding and, considering his age, I suppose Rabbi Jung and yourself will have no objection to his performing the main Rites with your kind assistance. My fiancée will be able to confirm to you shortly whether the Ponyewezer Rav will, in fact, be able to officiate on that occasion.And so, I am looking forward to meeting you in good time before our wedding in New York and meanwhile remain with many kind regards.Yours sincerely,Albert Loewenthal

I. Theme: לה' הארץ ומלואה (Ps 24) + how it finds expression in mo. (10!) halakhic inst'ns. Some – obvious. Others – interp (story: Queen Shiva). II. ברכות נהנין – ברכות סוף לה' ע"א – ת"ר אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה וכל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה... אר"י אמר שמואל, כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים שנא' לה' הארץ ומלאה... So: מלך העולם = Lordship. III. קרבנות = acknow't אדנות. רדצ"ה on Abel (" ") + Cain (pay-off). Diff'ce: Abel confirms אדנות, C = rid of it. Thus קרבן לה' (ה' = personal relig) but זובח לאלהים וחרב

Dear Arthur: It is with considerable regret that I write to inform you that I shall be unable to attend and officiate at your wedding on January 13th, p.G. I think you know me well enough to appreciate that had conditions permitted it, I would have considered it both an honor and a pleasure to join you in your great ”simchah.” However, I have been invited to address the World Conference of Orthodox Synagogues which is taking place that week in Jerusalem. My plans call for me to be away for the minimum amount of time necessary for my lecture and other important business, namely, January 6-16, 1968. I hope you will appreciate that the importance of this Conference, the first of its kind in history, is of such magnitude that I had no choice but to accept the invitation. I hope you and your bride will forgive me, and that I shall have the opportunity of joining you on many other happy occasions and, of course, of what I hope and pray will be a long, long life for you of joy and satisfaction.Cordially yours.RABBI NORMAN LAb«4RNL/fz

A) bar mitzvah of Gribetz twins: לא תירא לדתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים – הפשט של הפסוק, שניתן להאמר על אמכם היקרה אולם הזהר פירשו באופן אחר. כידוע שכל ״אשת חיל״ נתפרשה לפי הזהר, פסוק זה מוסד על כיס״ן, והמלה ״שנים״ הועברה ״לשנים״ כלו׳ כנס״י אינה מפחדת מפני צינת הרוח, מפני קרירות הנפש, כי הבית והתפילין (יכולים להוסיף: שבת ויו״ט), ולאחרונה שבת ומזוזה. בטח שמקור בזהר המקשר שתי מצוות אלו היא הזמרון שבת. שבשעות לימין נח לשמאל. ואמנם יש סיבה עמוקה אשר בגללה החשוב הזהר

רבי יעקב: קמ הלך בדרך ושולה ומספיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן קה... כאילו מתחייב בנפשו. בדרך – בדרך החיים. ואם הוא בעל מדריגה שבכל זאת שונה, כלו' ת"ת, שתכליתה היא דעת אלקים וההכרה שהכל ממנו... ולמרות זה היא מפסיק הכרתו זאת בהלל אסתטיקה – בזבז כחות הנפש שלו. כן בענין חיי האישות. "דרך" האישות בסרט: "דרך גבר בעלמה," דרך ארץ," "האשה נקנית בשלש דרכים" ... ושונה פי' זכה להבנה יותר אילעה בעצם האישות, אולם יש שאדם מפסיק תהליך אציל זה בגלל ענין היופי... והנה בשידוך זה – יש כל הסיבות לאי-הבנה נכונה של עיקר הנשואין – יופי, הדר... ומ"מ מתגבר בזוג זה העילאי... נפש...

Dear Mr. Jesselsohn: This letter is long overdue. In early April of this year I gave considerable thought as to how I might properly thank your president, Rabbi Norman Lamm, for a simple act of chesed afforded to me on the occasion of my daughter’s wedding. It then occurred to me that a letter addressed to you as chairman of Yeshiva’s Board of Trustees would at least share with others the knowledge of a good deed that I am sure Rabbi Lamm would modestly keep to himself. My rabbinic and teaching schedule often leaves little time for correspondence, and so I hope the lateness of this note in no way diminishes my gratitude or your reception of its sentiments. I am a graduate of Yeshiva’s high school in Manhattan (1960), an alumnus of the college (1964), and ordained from RIETS in 1967. Like so many, Yeshiva has been an extended family for me since my bar mitzvah. Otherwise, I am in no way exceptional and have never considered myself deserving of special consideration. Yeshiva has been good to me and to my children, and I do my best to translate more than a decade of formal education into service and leadership for the communities I serve. In planning my eldest daughter’s wedding in late March, I sent an invitation to Rabbi and Mrs. Lamm, knowing full well that the probability of his attendance was unlikely. The invitation, however, was more than courtesy. Over the years I have studied nearly all of Dr. Lamm’s writings. He was my Jewish Philosophy professor and has been a seminal influence on my evolving Jewish worldview ever since. At conventions his lectures were eagerly anticipated, and his sermons a nourishing delicacy for any rabbi. From afar, Rabbi Lamm became a critical orienting post in my intellectual and spiritual growth, and the wedding invitation was thus an expression of gratitude and admiration for one who had become an intellectual and spiritual mentor. Some twelve years ago, as Rabbi Lamm assumed the presidency of Yeshiva, I was undergoing a difficult t…

ב"מסורה" (חוברת ח', ניסן תשנ״ג) הביא העורך בשם מו״ר זצ"ל לענין ברכת "מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקדושין", שהעולם מקשים מדוע הקדימו חופה לקדושין, הלא חופה היא נשואין וזה בא אחרי אירוסין, והרב זצ״ל אמר בשם סבו הגר"ח הלוי שזה בנוי על יסוד הרמב״ם ריש הל' אישות שמתאר שם השתלשלות ענין אישות מקודם מתן תורה, שאדם פוגע אשה בשוק וכוי שהיא נחשבת כאשתו מאחר שהיא בעולת בעל, ואחרי מ״ת נתחדש דין קדושין לעם ישראל. וא"כ, הברכה משקפת את ההתפתחות הזאת, שבתחילה היה רק חופה ואח"כ ע"י שנתקדש עם ישראל בהר סיני וניתנו לנו כל דיני אישות, אנו מארסין תחילה ע"י קדושין. ודפח"ח.ואחייב הביא הרמב״ן (עיי שטמ״ק כתובות דף זי) שבסיני נתקדשו כלל ישראל להקב״ה ע״י חו״ק, וז״ל, ואית דגרסי בקדושין, פי׳ חופה הר שכפה כגיגית, בקדושין היינו התורה, קדמה חופה לקדושין שהחופה היה שקבלו התורה, ופי׳ יפה הוא, עכ״ל. ולכאורה כוונתו בזה, שהנוסח הוא "מקדש עמו ישראל ע״י חופה בקדושין" (ולא !קדושין) דהיינו שההר שכפה הקב״ה על ישראל היה בצורת חופה, והקדושין היה קבלת התורה. אולם קשה לי, שהלא א״כ מתן תורה היה באונם, וכקושית הגמי בשבת דף פ״ח "מודעא רבה לאורייתא", ומה לי התירוץ שתירצו שם ש״הדר קבלוה בימי אחשורוש" הלא החתן והכלה עומדים לפנינו ומה טעם יש בדבר שאנו מזכירים קדושין באונם, הלא קדושין כאלה אינם תופסים.ונראה פירוש אחר הדומה קצת לזה של הרמב״ן , והוא שהלא יש סתירה באגדות חז״ל לענין מ״ת, שענין כפה עליהו הר כגיגית מוכיח שהתורה ניתנה לנו באונס ושעם ישראל הינו עם סגולה שלא ברצונו. ומאידך, הגמי ריש ע״ז מביאה האגדה שהחזיר הקב״ה את התורה לכל אומה ואומה וכוי, שמזה מוכח שקבלת התורה היתה ברצון, וכמאמר הכתוב "נעשה ונשמע", ועיי בתום׳ בשבת שם שהקשה על האגדה של כפה עליהן הר כגיגית, הלא הכתוב אומר נעשה ונשמע. והנה הגמי מקשה הא הוי מודעא רבה לאורייתא וכנ״ל, והתירוץ הוא מ״קיימו וקבלו" שבימי אחשורוש קבלו מרצון וכוי וכנ״ל. אבל אם אמנם בתחילה, בתקופת המדבר, היתד. קבלתם באונם, זה נוגד האגדה על החזיר את התורה לכל אומה ואומה, וגם הנעשה ונשמע.אלא ודאי שאגדות אלה אינן מתכוונות למאורעות היסטוריים כלל וכלל, שהלא מקרא מלא הוא "נעשה ונשמע". וכשמסתכלים בעומק דבריהם ז"ל נווכח לדעת שהעימות בין שני המושגים האלה, של תורה ברצון ותורה באונס, הינו עימות פסיכולוג…

ללידת בת או לברית מילה לבן מברכים את ההורים בברכת "לתורה, לחופה ולמעשים טובים", ולכאורה לא מובן מדוע מעשים טובים באים בסוף – אחר החופה ואפילו אחר התורה. הרי מקובל לחנך ילדים למעשים טובים כבר בגיל הרך. והנה בפרק א' של מסכת אבות, הפרק מתחיל בדבריו של שמעון הצדיק שהיה משיירי כנסת הגדולה – "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים", והמשנה האחרונה מלמדת בשם רבי שמעון בן גמליאל ש"על שלושה דברים העולם קיים: על הדין, ועל האמת, ועל השלום". ולא מובן – מה ההבדל בין שלושת הראשונים לשלושת האחרונים? ואם הם זהים – מדוע לחזור עליהם שוב? ונראה שיש הבדלים דקים אך חשובים. שמעון הצדיק חי בסוף תקופת כנסת הגדולה, כשהיו עוד נביאים כמו חגי, זכריה ומלאכי, ורוח ה' מרחפת על פני העם. לעומתו, רשב"ג חי אחרי חורבן הבית – תקופה שלא הייתה בה עוד נבואה ולא מקדש. על כן, שמעון הצדיק ביטא את קנה המידה הגבוה, הנבואי והאידיאלי – בעוד שרשב"ג ביטא את קנה המידה הריאלי, ההיסטורי, המינימלי. שמעון הצדיק תבע מאיתנו "תורה" – ורשב"ג הסתפק ב"אמת". שמעון הצדיק דרש "עבודה" – מידת הדין ביחס להקב"ה – ורשב"ג נאלץ להסתפק ב"דין" בלבד. שמעון הצדיק שם את הדגש על גמילות חסדים – מידה נעלה – בעוד שרשב"ג מסתפק ב"שלום" שבין בני אדם או בין אומות. ומדוע גמילות חסדים גדולה משלום? מפני שהיא גדולה אפילו מחסד רגיל. "גמילות" באה מלשון ג–מ–ל, שמובנה התבגרות והתפתחות, כמו שנאמר "ביום הגמל את יצחק". כלומר, חסד מעולה, בוגר, נדרש לשני תנאים – תורה, המלמדת את חוקי החסד, וחופה – המעניקה לאדם ניסיון מעשי של נתינה, הדדיות, פעולה מתוך אהבה ואחריות הדדית. לכן סדר הברכה נכון – תורה, חופה, ומעשים טובים.

נשאלתי (ע״י הרב נובק משיקגו כשהתפללנו יחד בבהכ״נ חובבי ציון בירושלים): מדוע בפרשת העקידה ציווה ה׳ לאברהם, "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק", ואילו כאשר מופיע המלאך הוא פעמיים בדברו לאברהם התייחס ליצחק כאל "את בנך את יחידך" ומשמיט "אשר אהבת". והשבתי: כל מגמת נסיון העקידה היתה להורות ולהודיע הדרך לאמונה צרופה – וכך בארו הראשונים – רמב״ם ואברבנאל – את ההקדמה לפרשת העקידה, "והאלקים ניסה את אברהם", מן השורש "נס", שהתורה מעמידה על הנס או הדגל איך מאמין בה' צריך להתנהג. והיינו, שההתחייבות לה׳ עומדת למעלה מכל ערך או התחייבות או אהבה אחרת, וכולם צריכים להיות כפופים לאהבת ה׳. ויש לזה אף השלכות יומיומיות, וכן פסק הרמ״א (ש״ע או״ח סימן צ״ח סעיף א), "ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם, ויסיר כל תענוגי האדם מלבו ... ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבהכ״נ, כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום".ולכן ציווה ה׳ שיקריב את הp "אשר אהבת". התורה מפרטת "אשר אהבת" לקבוע העימות בין אהבת ה׳ לאהבת בני אדם, ואפילו לבנו היחיד של אדם, ושאהבת ה׳ עולה על כל אהבה אחרת. ולבסוף כאשר אברהם עמד בניסיונו והוכיח שאמנם אהבת ה׳ שלו היא מעבר לכל אהבה אחרת, כאילו בטלה ממנו כל אהבה אחרת, ולפיכך לא נזכר שוב "אשר אהבת", כי בנוכחות אהבת ה׳ אין ערך לאהבה אחרת, כעין מ״ש הגמי ״דשרגא בטיהרא מאי אהני״ (חולין ס״ג:).אבל אחר כל זאת, כאשר אהבת ה׳ בדרגה הכי גבוהה שהגיע אליה אברהם כבר הוכחה וקבועה, ולא היה שום ערעור או ספק על סדר העדיפות של האהבות וההתחייבויות של אברהם, הרי אז משמשת אהבת ה׳ כמקור להתפשטות האהבה לכל בני אדם ולכל היקום כולו. "ואהבת לרעל כמוך־-אני ה"׳, כאילו אמר: ממנו תוכל ללמוד, כמו שאהבת אותי כן תאהב את רעך.ובזה מיושבת קושיא אחת שהוקשה לי בדבר מחלוקת תנאים מפורסמת שנזכרה בש״ס כמה פעמים: (עי׳ פסחים דף כב:)שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היח דורש כל אתי□ שבתורה ("לרבות"). כיון שהגיע ל״את ח׳ אלקיך תירא״ ־ פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתי□ שדרשת מה תהא עליהן? ־ אמר לה□: כש□ שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: את ח׳ אלקיך תירא ־ לרבות תלמידי חכמים.ולכאורה לא מובנת מה ששמעון העמסוני פירש כשהגיע ל״את ה׳ אלקיך תירא", ועבר בשאט נפש על "ואהבת את ה׳ אלקיך", …

בזיווג הראשון בתולדות האנושות, נימק הקב"ה את ה"שידוך" במילים אלה: "לא טוב היות האדם לבדו... אעשה לו עזר כנגדו." שתי המלים האלה – "עזר כנגדו" – כנראה שיש בהן סתירה פנימית, ולכן דרשו חז"ל (במס' יבמות, ומובא ברש"י עה"ת על אתר), "זכה, נעשה לו עזר. לא זכה, נעשה לו כנגדו." ולענ"ד יש להוסיף על דבריהם ז"ל גם את ההערה דלהלן: יש שלש מדרגות במובן המונח הזה, זה למעלה מזה. הדרגה הראשונה היא כשהזוג מתארש ועד לאחר החופה והחדשים או השנים הראשונים של חיי הנישואין שלהם. אז האהבה היא גלויה, מתפנקים בחיבתם זל"ז, הכל הוא חדש וטרי, ואף שיודעים בלבם פנימה שעוד יבואו הבעיות והשיבושים, זה לא חודר לתודעתם, כי הכל הוא בכי-טוב, והשמחה היא "כחתן היוצא מחופתו."