Dans tous les écrits de la jurisprudence de nos sages juifs du Moyen âge, on peut trouver une trace de science, de système, çà et là; niais dans les écrits de quelques uns cette Tendance est tellement prononcée qu’on peut les considérer comme complètement systématiques, scientifi­ques, et modernes. Ainsi le grand Maimonide, Juif d’Espagne, fut le premier qui codifia scientiquement les lois contenues dans “l’Océan du Talmud”, et celles qui proviennent du dévelop­pement postérieur au Talmud. Mais Maimonide a méconnu l’ordre et le classement adopté dans le Talmud. En classifiant toutes les lois, il n’a pas suivi l'ordre du texte, mais, au contraire, il les a arrangées d’après un nouveau système qu’il a fait lui-même. Dans son grand et fameux livre le “Michné Torah,” il omet aussi toute la discussion, et toute l'argumentation du Talmud. Il ne nous donne que le résultat du débat: c’est le verdict, la “Halakah.” Comme il dit lui-même dans l’introduction, il l’a fait ainsi de façon que le lecteur, soit-il juge ou étudiant, sache la loi sans devoir lire toute la discussion du Talmud.C’était très bon; mais le savant, l’érudit, que ferait-il? Ceux qui veulent rechercher et aller à la source de chaque chose, où trouveront-ils une explication scientifique, c’est à dire systématique, qui suivra l’ordre du texte? Pour cela, il fallait attendre notre Provençal Ménahcm Méiri.Ménahem ben Salomon ben Méir (d’où le nom “Méiri”), ou comme il s’appelait en pro­vençal “Don Vidal Salomon,” naquit en 1249 (l’année 5060 du calendrier juift, dans la ville de Perpignan en Provence. Bien que nous sa­chions très peu de son père, nous avons quelques vieux manuscrits qui indiquent qu’il était un Juif savant et pieux, et surtout un homme libéral. Dans son adolescence, Méiri devint l’élève du Rabbin Reuben ben Hayyim de Narbonne, qui fut bien connu dans les cercles talmudiques de son âge. C’est lui qui a aide Méiri à atteindre plus tard, la position de “Rab­bin et guide de la Communauté de Perpign…

בשו"ת עמק הלכה ה"א סי' מ"ג כתב מו"ז הכ"מ זצ"ל ליישב מחלוקת המג"א והגמ"י בענין קבורת נפל ביו"ט שני של גלויות, ואמר שם אשר בעיה הגמ' בגמ' סנהדרין דמ"ו ע"ב בענין קבורה אי הוי כפרה אי בזיון דלרוב הפוסקים דס"ל הקבורה מן התורה דע"כ סוגיא זו כר' שמעון אתיא דדריש טעמא דקרא, דיש קרא דקבר תקברנו והגמ' מיבעיא אי משום כפרה אי משום בזיון. וא"כ המג"א ס"ל דכיון דאגן לא ס"ל כר"ש לענין דרשינן טעמא דקרא ממילא הוי נפל כשאר מתים להקבר ביו"ט שני, והגמ"י בשיטת הרמב"ם אזיל דב"ל כר"ש כמוכח מדבריו

הרמב"ם בפ"א מהלי תפילה ה"א פסק, וז״ל: "מצות עשה להתפלל בכל יום שנא' ועבדתם את ה' אלקיכם מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה וכו' ואין מנין התפילות מן התורה, ואין משנה התפילה הזאת מן התורה, ואין לתפילה זמן קבוע מה"ת." והרמב"ן בסה"מ חלק מ"ע סי' ה' חולק עליו וס"ל דאין לתפילה כל עיקר מה״ת. השאגת אריה בסי' י"ד הקשה על הרמב"ם ממתני' בשבת ט' ואם התחילו אין מפסיקין, מפסיקין לק״ש ואין מפסיקין לתפילה. ובגמ' שם י"א סיפא אתאן לד"ת דתניא חבירים שהיו עוסקין בתורה מפסיקין לק״ש ואין מפסיקין לתפילה. וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' ק"ש ה"ה ובפ"ו מהלי תפילה ה"ח. וא"כ קשה על הרמב"ם דלדידיה בין ק״ש בין תפילה יש להן עיקר מה"ת ותוספת מדייר, דפרשה ראשונה ופסוק של יציאת מצרים מה״ת וכל השאר מדייר, ובתפילה יוצא י"ח בק"ש מה"ת רק שלא קרא התוספת שהיא מדייר, ה"ה לענין תפילה. ואם מפסיק לק״ש מדייר למה לא לתפילה בתוספת ג"כ מדייר. ואי מיירי שלא קרא ק"ש כלל, ומפסיק בכדי לצאת י"ח מדאו', א"כ ה״ה לתפילה דמיירי שעוד לא התפלל בכלל, וא"כ להרמב"ם דתפילה מדאו' למה לא יפסיק לתפילה, א״ו דתפילה אינה מדאו' בכלל וכדברי הרמב"ן עכתו״ד.ולע"ד י"ל דדברי הרמב"ם נכונים וודאי תפילה מה"ת ומה שקשה מגטי שבת י"ל דהרמב"ם ס"ל דת״ת יש לו דין תמידיות, שחובה עליו להתעסק בדברי תורה תמיד, והגית בו יומם ולילה, וזמנו תמיד ובכל עת. אבל תפילה יוצא יד"ח־פעם א' ביום ואין לו דין תמידיות. וא"כ מדוע יידחה עשה של ת"ת מפני עשה של תפילה. אדרבה עשה של ת״ת מעולה ביותר שיש לו דין תמידיות. ולכן אם התחילו אין מפסיקין. אבל לק״ש מפסיק, דאינו מבטל בזה את התמידיות של ת"ת, דהא ק"ש ג"כ חפצא של תורה הוי. וראיה מגמ' נדרים ח' א"ר גידל א״ר האומר אשכים ואשנה פרק זה וכו' נדר גדול נדר לאלקי ישראל, ופריך והלא מושבע ועומד מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה, ומסיק ואלא הא קמ״לכיון דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית, א"כ דק"ש הוי קיום בת"ת, ולכן מפסיק לקרות ק״ש דבאמת אין זה הפסק בתמידיות של ת"ת. וא"כ שפיר י"ל דתפילה מה"ת כמו ק״ש, רק אינו מפסיק לתפילה דבזה מבטל את התמידיות מפיך, וכוי וע”ש. משא"כ בק״ש.אבל קשה מדברי הרמב"ם בפ"א מהלי ת"ת ה"ח שכתב, וז"ל: "כל איש מישראל חייב בת״ת בין עני בין עשיר וכוי חייב לקבוע זמן לת"ת ביום ובלילה שנאי והגית בו יומם ולילה." ולכאורה משמע ממ״ש ש…

בשו"ת עמק הלכה זצוק"ל ח"ב סי' מ"ב מביא שיטת הר"י מאורליינש מובא בתד"ה שחיטה זבחים דף י"ד דשחיטה לאו עבודה וכשרה הזר אפ' בקדשים משום דשחיטה נוהגת גם בחולין, והקשה עליו מש"ס ערוך זבחים צ"א זבי תדיר ומקודש איזו עדיף ובעם למי פשט מהא דתחת תמידין קודמין למוספין אע"ג דמוספין קדישי, ודחי הש"ס אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני וכו' ע"ש, וא"כ לסברא זו דשם שבת אהני לתמידין צ"ל ג"כ דשם קדשים אהני לשחיטה ולא כמ"ש הר"י מאורליינש.

רמב״ם: א׳ מרמ״ח מצוות עשה: לספר בנסים ונפלאות וכו׳ בליל ט״ו ניסן, שנא׳ זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, כמ״ש זכור את יום השבת לקדשו. [מה ההיקש לזכור בשבת? – אורשמ״ח: (על הל׳ הוו״מ פ״ז ה״א) כמו בזכור בשבת הני מקדש מד״א ועל יין – או ריפתא רמד״ר כמו״כ בהגדה מד״א סיפור דברים, ומד״ר עליין או מצה. הרזבק״ש, ש״את היום״ פירוש ״ביום,״ שהזכירה ד״ל כמו פסח, דומה לזכור בשבת שנא׳ בו ״את יום״ לפרושו ״ביום״ השבותי, וכמו״כ משבת ראי׳ שזכור בזמן קמיצה הוי מצווה אף שעפי דקדוק הוי מקורילא צווי]

Introd. הגדה beautiful, inspiring, charming document ... but more than a story – Biblical Law, הלכה. Not extensively treated: one דף in Talmud (קט"ז); one chapter in Maimonides (ז', מהל' חו"מ); one סימן in (או"ח תע"ג) ש"ע. Nevertheless – interesting, important for understanding הגדה. Source. A) מכלתא דרשב"י – both והגדת לבנך and זכור את היום אשר יצאתם ממצרים זכור – that even above; והגדת that best in dialogue.

ר"ה י"ח ע"ב תצ"ה הואיל מקשה על הגמ' דטיב חובה לקום משא"כ בשאר ג' הצומות שהן רשות מטעם דהוכפלו בו צרות, הא לפי הגמ' תענית די"ז בתמוז נמי הוכפלו בו חמש צרות. ותירץ בו צא דחרבן בהמ"ק עדיפא, ועוד בבט"ב הוכפלה בו צרה אחת, כלומר שני חרבנות. ונראה דהנ"מ בין שני התירוצים האלה הוא אם בזמן בית שני צמו בט"ב חכובה, או רצו מתענין רצו אין מתענין. דלתירוץ הא' צמו בבית שני בט"ב חובה, מטעם חרבן בית ראשון. אבל לפי תירוץ השני של תוס' לא צמו חובה בט"ב בבית שני, שהרי לא הוכפלה בו הצרה האח

מגילה דף כ"א ע"ב חד"ה תנא דהש"צ קורא בתורה ולא העולה כדי שלא לבייש את שאינו בקי. ולכאורה קשה איך יברך העולה על מצות שהש"צ מקיימה ולא הוא. א"ו דמברך מצד דין שומע כעונה, כלומר שבזה שהוא שומע את הקריאה הוי כאילו קרא ולכן מברך. אבל הרא"ש שם דאם האינו בקי אינו יכול לקרוא הוי ברכה לבטלה, וזח שהש"צ קורא לכולם זה שלא לבייש אלה שאינם יודעים טעמי הקריאה, אבל צריך שיוכל לקרוא. ויותר מזה, הרא"ש מצריך שהעולה יקרא בלחש בזמן שהש״צ קורא בעדו. א"כ נראב שהרא״ש לא ם"ל דין שופע כעונה בקרה״ת.ולכאורה צדקו התום' דאין העולה עריך לקרוא בלחש דהוי שופע כעונה, ושישה הרא"ש צריכה הסבר. ונראה לבאר דבריו, דבקרה״ח יש ב' דינים, א' הקריאה מצד עצפה, וב' ענין הצבור, שהקריאה צריכה להיות בצבור,XXX קריאה צבורית (ואפשר דהצד השני הזה, קריאה צבוריח, הוא המחייב של סעפי הקריאה, וצ״ע). והנה הרא״ש יסבר דשופע כעונה פועיל רק עד כדי כך שחשופע יחמם דברי הקורא רק דרגה אחת, לא שחים. כלופר, פין שוכ״ע יכול לפעול לאחד שאינו אופר כלו שהאפירח או הקריאה של האחר תיחשב כשלו - אגל לא לחשם גם קריאתו וגם צד הציבור שלו. ולכן יסבר הרא״ש שאם העולה אינו קורא בלחש הוי ברכחו ברכה לבהלה, פשגי שהברכה היא על קריאת התורה בצבור, ומדין שוכ״ע נחשבת לו קריאת הש״צ רק כקריאה, כקריאה בצבור. אבל אם העולה קורא בלחש, הרי מעצמו כבר יוצא הצד הא שתהא נחשבת כשלו.

Dear Rabbi Lamm, I assume you still remember me somewhat. Both of us have acquired new addresses since I was a member of your philosophy classes of 1960-61 and 1961-2. I have a new residential address; you a somewhat new working address. The T.I. has come to be known as Erna Michael College on E.M.C. I hope the new setup proves an aid to you in your endeavors there. As for me, I graduated T.I. in September, 1963, with the degree of B.H.L., attending Revel between then and May 1964. I was none too successful there; my previous course of study has not really prepared me for most of the courses offered on a graduate level, and I was subjected to pressures from the Selective Service and at home which depleted me of the energy needed to do decent work. Fortunately, I got out of the draft as a I-Y; thank G-d I've been out until now, and am past 26. I only pray that I remain lucky in this regard. As for the rest, I got into trouble at home in October, 1964, and with the resultant suspension of tuition payments, I became a נע ונד בארץ. Between February and August, 1965, I sat in Dr. Leon Stitstein's class in "Personalism." I wrote two papers there, which, had I been a student, would have netted me a grade of B plus and A respectively in the two halves of the course. It was sitting there in Dr. Stitstein's class that I got the idea of dabbling in theology. Theology is the main topic of this writing.During the summer of 1966, "Commentary" magazine featured a symposium on the state of Jewish belief. The contents of said symposium appear in the August issue of said magazine. You were one of those who participated in said symposium as was your college, Rabbi Emanauel Rackman. The following is quoted from Dr. Rackman's article: "The most definitive record of G-d's encounters with man is contained in the Pentateuch. Much of it may have been written by people in different times, but at one point in history G-d not only made the people of Israel aware of His immediacy, but caused M…

States. We are not soliciting business in Connecticut. I think that is the essence of the matter/Mr. Fensterwald. Suppose you were going to do a major investigation, say, in Hartford. Would you have to get some permission then—not just a single inquiry, but, say, a major investigation?/Mr. Gillen. I doubt it, sir.Mr. Fensterwald. That is all the questions I have.Senator Long. Mr. Waters.Mr. Waters. No questions.Senator Long. Thank you, Mr. Gillen.Mr. Gillen. Thank you, Senator, for the opportunity to come here.Senator Long. I thank you for coming down and giving us your testimony.Our next witness this morning is Rabbi Norman Lamm.If you do not mind being sworn, we will swear you.Do you solemnly swear the testimony you are about to give to this committee will be the truth, the whole truth and nothing but the truth, so help you God?Mr. Lamm. Yes, sir.Senator Long. Rabbi, you have a rather extensive statement here. I understand you do desire to summarize it. We would appreciate it if you would. We may have to go into session, but the entire statement will be printed in the record and will be so ordered at this time. We appreciate your statement.TESTIMONY OF RABBI NORMAN LAMM, THE JEWISH CENTER, NEW YORKRabbi Lamm. Then I will summarize it as quickly as I can, skimming through it. Let me begin by saying that I am very pleased—Senator Long. Rabbi, would you give us your background, your name, your address, and where you are located?Rabbi Lamm. Yes. My name is Rabbi Norman Lamm, 27 West 86th Street, New York City. I am an associate rabbi at the Jewish Center and associate professor at Yeshiva University.I am very pleased and honored at the opportunity to be able to sketch in some of the background of the concept of privacy as a right and as a duty in Jewish law. Judaism is not only a religion in the general Western sense, but to a very large extent is based upon the highly developed legal code known as *halakhah*, which in turn is based upon the Bible and upon a long ora…