Home Home / The Fire of the Wise (1996)

Speech

January 1, 1996

The Fire of the Wise (1996)

General Jewish Thought
View The Text

This content is currently available in its original PDF format. As we expand the library, we plan to add a text version as well.

RELATED CONTENT

Note

דעת תורה (1991)

אם נסרב לקבל את שיטת הדוגמטית בימינו לגבי ״דעת התורה,״ ויש טעמים טובים שלא בקבלה כמוה שלי, ואנו נתקעים בבעיה הכללית של סמכות חכמי ישראל בגדרים מחוץ ומעל להלכה. העם אין להשקפותיהם של חכמי ישראל שום ערך חיובי בתחומים אלה? ונראה שאמנם כן ויש להם ערך רבץ אולם, בניגוד להלכה שניתנת לבירור ופסיקה בבי״ד ושהם יכולים לאסוף עלינו, יש דעות כלליות הצצות מטיח חשלטח טעמלס טוכיס שלא לקכלח כמים שייא, אני חכמי, ישראל יגיילם מחיץ■ יבזעל לחלכח. ישראל שיח עחך חייכי בתחימלס אלח? בימיני לגסי "רעת מירר" , ייש ניויקלים יבעיר רכללית של סמכי ח ראם אי\* ץ לרשקתיתירם של חכמי, ינראר שאמנם כן ייש לחן עחך חבל. אילם, בניגיי לחלכח שניתנת לכיחיח יםםי“דןח בב"ד ישרם יכילים לאכיף עליני , יש רעית כלליית רצצית יעיליח מחיך לימור חחלכח יחאגיח כאחח—כלומר כל מרקציעיח חח י חח (ידעית אלח חן חן ח"דעח ח י חח" >—אי, ן לחן א י חח םמכית חוקית של םם־ק חלכח יאין אני מיכחחים לקכלן כעל כחחג י. (כבח חבאחי כמח םעמים שכחי מקימות כםיח״מ מביא חחמב"ם שאיין לחש־קםיח כלליות של חי "ל, במחחש אי בחלכח, כחח של חלכח יכיי). י לכן אםשח ששתי חעיח מניגחיח יל" י מן חי5!צח אל ח?ןצח יוכו לח י אח של "דעת חיחח" כל ימן שניכעיח מחיך מקיחיח טחיחים, רחייני של ח י חח כמוכן חכי,—חחכ של חמלח. ייח כעי'ן שיטח חחאכ" ח חמי כאח בםסח חעידןחים וגם בכ"מ לחל י י&וח״ח, שמי, שמאמין כחב שמח איני מי, ן אם חגיע לחעחי חמש י כשח ח י אח /ל" י, קחיאח מיטעח כמקחאיח אי כדבחי ח י " ל . ולתי"י , כעניינים של מדיניות ותוליטיקח אי צבא אי /לני, נ י, מדע ותברר, יש לחערח אלה חעחך של "דעת חיחח"—אכל גם חשיטיח חמניגחיח לחן ג"כ וכאות לח י אח יח, כתנאי ששחי חדעיח מיצאן ממקוחוח של קדישח. אכל בשים איכן אין לאף אחת מחן חיכית של כפייח יאכיפח.
General Jewish Thought

Note

הערות למושג דעת תורה (1989)

המושג "דעת תורה" הפך כלל מקובל בפיוש עולם המעשה – דעת תורה קובעת את עולמו ודרכו של האדם, ומנתבת ויוצרת את השקפת עולמו, רצונותיו, נטיותיו, תחומי עיסוקו ואפילו את בחירותיו הפוליטיות. לפי פירוש זה, דעת תורה היא רשות חד־משמעית שאסור לחלוק עליה, ולמעשה מהווה נדבך מרכזי לביסוס רצון דוגמטי ואולי אף לשיטת infallibility. אולם נראה שאמנם יש צורך רב ואמיתי במושג של אישיות תורנית המספגת רוחה של תורה, עד כדי כך שנוכל לראות בה את "רצון התורה". אלא שהמסקנה על פיה רצון התורה הוא חד־משמעי ואסור לתהות או לחקור אחריו בבחינת טעמי המצוות – היא השיטה שכאילו ההלכה עצמה וכל פסקיה הם חד־משמעיים. כבר הוכחתי לדעתי במאמרי ב־Cardozo Law Review שעקרונות הדין לפי ההלכה אינם חד־משמעיים, ופסיקת התורה אינה מוניסטית אלא פלורליסטית, עיין שם. ולפי זה, יש אמנם מקום למושג "רצון התורה", אבל רק במובנו הפלורליסטי – דהיינו, שהרצון שמביעה אישיות תורנית מסוימת הוא רצון התורה, אך אינו הרצון היחיד. ואמנם אפשר שגם הרצון ההפוך והנוגד לו הוא אף הוא רצון תורה, בבחינת "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". כלומר, רצון התורה הוא the view of Torah אבל לא a view of Torah בלבד – הוא דעת תורנית בעלת סמכות, אך אינה דוגמטית.
General Jewish Thought

Assorted

פילוסופיה 78 (1995)

רבי דוד ניטו (רד״נ) בא ללונדון ב1701 כחכם של הקהילה הספרדית. נולד בוויניציה ב1684. ת״ח, סיים גם את האוניברסיטה של פדוואה שם. זכה לתואר דוקטור לרפואה. שמש כדיין, רב, ורופא בליוורנו. התמחה בבעיות הלוח והאסטרונומיה. כתב ג״כ כמה שירים וכמה תשובות בהלכה. בלונדון, מצא קהילה יהודית מסוכנת, מתמוטטת מהתבוללות ונשואי-תערובת. ארבע סכנות: א. הכנסיה הנוצרית אליה השתמדו כמה יהודים ב. השבתאות. קודמו החכם התפטר כשנתגלה שהוא שבתאי. רד״נ כתב הבור ב 1715 נגד נחמיה חייא חיון. ג. הקראות, בעיקר בין האנוסים ששבו ליהדות. ספק אם היתה קראות מאורגנת, אבל ההפשטה התנגדות לתושבע"פ. על זה כתב כ"ש-מ״ד.ד. הדיאיזם, וגם הדים לדעותיו של שפינוזה. הדיאיזם הופיעה בנוסח נוצרי כשעובד ע״י הרציונאליזם של התקופה ההיא. נקטה בשיטת השכל כיסוד הבלעדי לוודאות בדת כבכל דבר, ובכן התנגשות בין שכל לדעות הדוגמטיות של הנצרות (בעיקר המיתולוגיות). בין היהודים קבלה צורת התנגדות לתושבע״פ.התפיסה הדיאיסטית בקשה למזג רעיון של הא-ל הבורא מרצונו עם המושג של עולם המונהג ע״י סבהיות מכנית טהורה. הם קבעו שיחס הבורא לעולם הוא כאומן שיצר מכשיר מושלם. בבריאה חד-פעמית, העניק האלקים אל העולם את כל האנרגיה הדרושה לו לעד. עולם זה פועל איפא לפי חוקיו מבלי שבוראו מתערב בו — ואע״פ שיש לא-ל היכולת לעשות את זה, ואולי מפעם לפעם עושה ככה, בקשו לצמצם עד אפם התערבות בלתי-הוקית זו. הסיקו שה"מבע" הנהו איפא מציאות מטפיסית נפרדת ועצמאית המתווכת בין הא-ל לעולם. אלקים ברא פעם — אבל איננו "מהדש בכל יום תמיד מעשה בראשית".שנתיים אחרי שהגיע ללונדון, הרצה הרד״ג בישיבה הספרדית הרצאה שהכתה גלים השובים בקהילתו: התקפה על הדיאיזם שהארנוה לעיל. טען שמה שהם קוראים "מבע" אינו אלא הא-ל הפועל ע״י השגההו הבלתי-פוסקה,ושבאמת המונחים מבע ואלקים זהים, ומה שהדיאיסטים בני-דורו מכתיבים ל"פבע" מוכתב ל"אלקים" בתורה והלמוד. מכיון שמאמינים אז היו רגישים לפינות של הפאנהיאיזם נוסה ספינוזה, נחשד הרד״ג בזה, וקמה נגדו התנגדות חריפה. בקונטרוס (ספרדי) על ההשגחה, ובאגרת התנצלות לרבי צבי אשכנזי (ה"חכם צבי"), בירר דד״נ את עמדתו. מקור המבוכה: ההבדל בין הרעיון סל האלקים כפועל הכל ומקור הכל ברצון ובחכמה (n^t\)<« ^A'tvvpsvii) ובין האלקים כזהה עם הכל, עם הטבע המתפתח, כשהוא כולו אימננטי בו ( …
General Jewish Thought