א. בהתאם לנטייה המודרנית, אני מסתייג מ"אידיאולוגיה" ומ"שיטה" בעלת צורה שלמה וסיסטמטית. אני מזניח את הרעיון שהיהדות היא שיטה פילוסופית עקבית. בתור דרך חיים שניתנה לנו מסיני, יש לה הוראות וערכים מרחיקי לכת, ואפשר למצוא בה – על ידי ניתוח דק – כמה וכמה יסודות מחשבתיים לרבות פילוסופיים, אולם אין לנסות להתאימה למיטת סדום אידיאולוגית. מגמתי היא להכיר את העיקרים של היהדות התורנית כפי שאני מבינם, למיינם ולבררם. ב. לדעתי, ההלכה הפורמלית היא החומר היסודי להשקפת היהדות על האדם – השקפת עולם מצומצמת למסגרת אנתרופוצנטרית, וכל הוראה בתורת האדם צריכה לנבוע מן ההלכה. באשר למשנה תיאוסופית כוללת יותר, ההלכה מציבה גבולות – אף שאינה קובעת הוראה פסוקה, היא שוללת תפיסות שגויות מתוך סובייקטיביות או מדרש בלבד. ג. המעשה הדתי, כפי שהוא מוגבל על ידי ההלכה, משמש מסגרת ומכוון לחוויה הדתית. המעשה הוא המפתח לעולם הרוחני וכרטיס הכניסה לקרבת אלקים – ועם זאת, הוא גם המסגרת המובילה את האדם בדרך ישרה ומגינה עליו מן האנטינומיה. המינימום: תגובה לצו אלקי. המקסימום: גשר אל האינסוף – כדברי ריה"ל: "אין האדם מגיע אל הענין האלקי אלא בדבר האלקי". ד. ההלכה מושרשת במציאות – "לא בשמים היא" – ויש לה מנגנונים פנימיים להסתגלות, הדורשים אומץ קדוש. אולם אם ה"מציאות" היא הזיה סובייקטיבית, יש להגן על ההלכה מפני פגיעה. מכל מקום, הסמכות לקבוע היא בידי גדולי התורה בלבד. ה. השלב הראשון הוא "תורה עם דרך ארץ" (הרש"ר הירש), אך שיטתו אינה מייצרת דיאלוג פנימי בין קודש לחול. לעומת זאת, הראי"ה קוק ראה בקודש והחול שני ממדים של מציאות אחת – אין הבדלה נצחית ביניהם, אלא תהליך של קידוש החול. התורה לא רק "עם" דרך ארץ – אלא פועלת "על" דרך ארץ. חינוכו של קוק אינו רק חינוך אלא חזון קוסמי. ו. יש להשתחרר מן המיתולוגיה הרעיונית – גאולה, אתחלתא דגאולה, גלות – ולהכיר בכך שהעובדות ההיסטוריות והערכים הדתיים אינם משתנים על ידי פלפולים סמנטיים. מדינת ישראל אינה הגאולה השלמה – אך היא תופעה היסטורית חשובה. אם יבוא משיח ויתברר שהיא אתחלתא דגאולה – מה טוב; ואם לא – לאו. בכל מקרה, היא מדינתנו. ז. היחס אל הזרמים הלא־אורתודוקסיים: 1. אי אפשר לראות בתנועות הכופרות בתורה מן השמים יהדות דתית – העיקר הוא נאמנות להלכה. ההתבוללות אורבת מאחורי המילים היפות של קונ…

Like God, a Zionist: Towards the end of his life, wasted away by a fatal cancer and suffering from severe and unrelenting pains, Chief Rabbi Abraham Isaac Hakohen Kook was visited by a delegation of the leaders of the Jewish National Fund. As soon as they saw him, the distinguished visitors realized that this would be the last time they would see him alive. Rav Kook began the discussion by asking Menahem Usishkin, the leader of the group, “Have any new areas been redeemed lately?” Usishkin, who knew full well that the query was much more than a casual opening for a conversation, replied, “We bought a small plot in Emek Hefer, but we are beset by grave problems. As soon as we are ready to buy, the Mufti applies pressure on the sellers, threatens them — and the sale is called off abruptly. We need considerable amounts of money simply to buy off all kinds of people interested in causing us needless trouble.”“And what,” asked the Rav, “is your financial condition at present?”“As usual,” Usishkin sighed, “the income doesn’t begin to cover the expenses.”“In that case,” said the Rav, whose eyes suddenly had regained their old sparkle despite his desperate illness, I shall immediately address a special open letter to the Jews of Poland, asking their enthusiastic support for the J.N.F.”“That would certainly help,” said Usishkin. "The Rabbi’s letter two years ago to Lithuanian Jewry produced excellent results.”When the J.N.F. leaders left the sick-room. Rav Kook called in his secretary and dictated to him a moving appeal to Polish Jewry on behalf of the J.N.F. The secretary hazarded the comment that by his unqualified support of the J.N.F. he might incur the wrath of his rightist critics, the zealots who were unalterably opposed to the New Yishuv. Rav Kook, usually modest to a fault, replied impatiently, “So what? What can they say about me?”The secretary answered, smiling, “they will accuse the Rabbi of being a Zionist.”“Is it at all possible,” exclaimed Rav Kook with a twi…

The “extra days” added to all major festivals observed by Jews in the Diaspora have been a subject for discussion for over a century. Reform Jews have banished these days altogether from their religious calendar. Some Conservative leaders have tended toward abolition, though most Conservative synagogues presently observe the extra days. Orthodox Jews are increasingly called upon to explain the discrepancy between the holy days we observe and the festivals as prescribed in the Torah. We observe one extra day each at the beginning and at the end of Passover and Sukkot as well as an extra day of Rosh Hashanah and of Shavuot. Except in the case of Rosh Hashanah, which is observed for two days in Israel as well, all the extra days are observed only in the Diaspora. Hence, they are called Yom Tov Sheni Shel Galuyot, the “Second Holiday of the Exiles.”How did this practice originate? Since a complete halakhic and historical answer would require volumes, a simplified explanation must suffice here.The Jewish calendar is based upon the moon (with built-in corrections for accommodation to the solar year). Before the exile which followed the destruction of the Temple and the widespread use of a fixed calendar, the new month was determined by visual observation. Some lunar months are twenty-nine days, other thirty, depending on when the new moon is first sighted. In the old days, the Sanhedrin in Jersualem would officially declare the new month begun only after hearing from witnesses who had actually seen the new moon. This decree was called Kiddush Ha-hodesh, sanctification of the month.As soon as the Sanhedrin thus sanctified the month, messengers would be sent to all Jewish com-munities, informing them which day had been declared Rosh Hodesh, and hence when all holidays of that month would fall. While the Jewish communities of the Holy Land re-ceived the news quickly, commu-nities in the far-flung Diaspora often experienced a long wait. Sometimes, the holy days of that month…

In Terms of goals it had set for itself, the recent World Conference of Orthodox Ashkenazi and Sephardi Synagogues was undoubtedly a success. It was the first opportunity of our times for Orthodox Jewish leadership of countries throughout the world to meet with each other, take measure of each other, counsel with each other, share problems and solutions, and encourage one another. In this respect, the Conference achieved its goals eminently well. What emerged from these deliberations were two centers of concern, which we might designate by two Hebrew words which have one common origin: aliyah (עלייה) and hithaluth (התעלות) both of which come from the Hebrew root, aloh, which means: to go up. By this we mean, that the dual concerns of the Conference were Aliyah, the problem of literally emigrating to Israel from all over the world, and Hithaluth, the act of self-improvement, self-transcendence, self-elevation in Jewish commitment and in loyalty to Torah. It is interesting that both these concepts, of Aliya and Hithaluth, are discovered by one commentator, Abarbanel, in one word of the Biblical narrative about Israel in the infancy of its history. When the Pharoahs of Egypt became anxious about the growth of the Jewish community and its prosperity, they decided to scheme against the Israelites for fear that they were growing too strong, and because of the suspicion that in case of war they would join the enemy and v'alah min ha-aretz, which literally means: “And he will go up from the land.” Normally, this is taken to mean that the Pharoahs feared that in case of crisis the Jews would leave Egypt and go on Aliyah to the Land of Israel, much in the same way that the Communist commissars of Soviet Russia are today worried that if they will open the doors and allow the Iron Curtain to part, that most of the Jewish community of Russia might emigrate to the State of Israel. Abarbanel, while agreeing with this interpretation, adds one other insight. He maintains that the p…

The obscure but highly vocal group known as the Neturei Karta was born in 1935 when a few hundred members of Agudat Israel considered the Agudah too lenient to Zionist groups, and generally too moderate, and under Amram Blau seceded and formed the Neturei Karta. They number today several hundred families in Israel, and have followers and adherents in Brooklyn and several other centers throughout the Diaspora. "Neturei Karta" means "Guardians of the City." The term appears in the Jerusalem Talmud (Chag. 1:7), which relates that three sages, under instructions from R. Judah the Prince, traveled through the land to make sure that every town had sufficient teachers of Bible and Mishnah. They came upon one town that had none, and said to the townsfolk: Show us your Neturei Karta, i.e., the guardians of the city. Thereupon they produced police (Sentorei Karta—sentries of the city). No, said the Rabbis, these are destroyers of the city. Who then are the Neturei Karta? They are the teachers and scribes, for without them a city is fated to destruction. Neturei Karta, therefore, are teachers of Torah by virtue of whom, despite their small number, the rest of the population survives. The Neturei Karta come to our attention usually through acts of dramatic protest or minor violence, rarely serious. Their publication is restricted largely to shrill posters, polemical pamphlets, and strident banners. The only serious works of any real consequence are by the aging “Satmarer Rebbe,” R. Yoel Moshe Teitelbaum, a Rumanian Hasidic leader in the U.S.A, since the end of World War II. It is true that the Neturei Karta is fragmentized around different personalities, and that—like all other groups—it contains elements that are more radical and some that are more conservative; some more pacific and “responsible,” and some more militant and “reckless.” There are differences between many of the Jerusalem group and the Rebbe from Williamsburg. Occasionally their inner dissensions have been exp…

חזרתי לדירתי בירושלים בעשר בבוקר. מוצא אני שם שני טכנאי טלפון מתרעננים בכוס תה שהגישה להם רעיתי. הם שותים בגילוי ראש. ראש המדברים פנה אלי (לא הכיר שהנני רב, ודאי משום שאינני בעל זקן ואמר. "אתה דתי?" כן. "אם כן, ודאי זה מפריע לך שאני שותה וראשי מגולה?" "תשתה לברכה ולבריאות", השבתי, "אמנם אני דתי, ובתור דתי יש לי שתי דאגות. ראשית, וזה האינטרס העיקרי שלי, שיהיה ליהודי מה לאכול ומה לשתות. אחר-כך, אם יש לו כבר די והותר, אני מעדיף שיאכל בהיתר, שיברך, ושיאכל בכיסוי ראש כדאיבעי. אינני כופה עליך לא כיפה ולא דת". פניו של אותו טכנאי משתנים, מחשדנות לאושר, ובחיוך קל הוא מרטיט ידו לתוך ילקוטו, מוציא משם כיפה סרוגה קטנטונת, חובשה על ראשו, ואומר, "אם כן, אני שמח לחבוש כיפה".התלמוד (קידושין דף ל״א, ע״א) אמנם פסק הלכה כר׳ חנינא, "גדול מצווה ועדשה ממי שאינו מצווה ועושה". ואילו טכנאי זה חולק וסובר שחלקו עם מי שאינו מצווה ועושה. האם יש בזה לקח לאלה הדואגים לעתידה של היהדות במדינה?"מיליטאריזם" בישראלהמדרשה הצבאית לחינוך, ירושלים. כשלושים פקידי צה״ל, חיל־האוויר והצי לפניי, רובם בדרגת רב־סרן, אלוף־ משנה וכדומה. צעירים מאוד — עד כדי להטיל אימה בלב המרצה מאמריקה, המתפלא שבטחון המדינה מסור בידי צעירים כאלה. הנושא: התמורות שחלו ביהדות אמריקה ויחסיהם למדינת ישראל מאז מלחמת ששת הימים. החלטתי לקנטרם בגוזמאות ומתוך כך לבדקם ולעמוד על טיבם. "ביקורת לנו עליכם, אנשי צה״ל", אמרתי, "יש מן הדתיים שמונים אתכם שאתם מכתיבים את הנצחון לכחכם ולחכמתכם, "כחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה", וכאותו פרעה שהתיימר "לי יאורי ואני עשיתיני". ואילו החילוניים קובלים עליכם שה,׳מיליטריזם" מבצבץ בתוככם. הצד השווה שבהם — שחצנות צבאית־לאומית. מקשיבי כמעט יצאו מכליהם! כאיש אחד קמו עלי וצעקו: "להד״מ, שקר הדבר, מעולם לא התנשאנו, חושדים בכשרים!" "אלא מאי?" שאלתי. ענה ראש המדברים: "כל העם, לרבות התפוצות, התלכד סביבנו והיינו כאחד. חזרתי ושאלתי: "ותו לא? רק התלכדות והתאחדות בפני סכנה מבחוץ?" "לא", ענה, "יותר מזה! משהו החורג מגדר הרגיל, משהו מעבר ל..." "מה", שאלתי, "מעבר לטבע,) ראה גליון ט״ז של "הדואר".כנראה שרצונה של המשוררת לקשור לבה אל אדם חי (וזה רגיל אצל כל איש ואשה) ולא אל עץ ואבנים. לא את העבר היא מבקשת, כי אם את ההווה!תבוא …

Centrist Orthodoxy is an essay in self-definition and self-evaluation. Self-definition requires that we first say what we are and then compare and contrast ourselves with others. Because I assume that those to whom these words are addressed know, more or less, the content of our ideas, ideals, and first principles, I shall proceed to a clarification of who and what we are, primarily against the backdrop of other religious orientations in Jewish life today. These comments should not by any means be taken as polemical. Moreover, it is my hope that even those unacquainted with the nature of Centrist Orthodoxy in North America as this century draws to a close will learn something about us from this study in contrasts. First, a preliminary remark about nomenclature. The names that attach to Jewish religious movements in America are, in most cases, accidents of history and are singularly unrevealing and unenlightening. They bear little or no resemblance to the movements they purport to represent. “Reform,” for instance, is a misnomer – the denomination does not aspire to recapture an earlier period of Judaism, cleansed of unworthy accretions, which is what the term “reform” should imply. “Liberal” would be more accurate. “Conservative” also appears inappropriate for a movement that has made major and irreversible changes in the very tradition it aims to “conserve.” The terminological chaos becomes especially pronounced when dealing with Orthodoxy and its subdivisions. I have never liked the name “Orthodox.” It is inadequate – our tradition emphasizes behavior more than creed, so “orthoprax” would be more accurate. Moreover, “Orthodox” suggests “right thinking,” which implies parochialism and rigidity. I prefer the term “Torah Judaism,” even though it is redundant, for what is Judaism if not Torah? “Ultra-Orthodox,” commonly used in media to refer to the more intense or separatist segment of Orthodoxy, is particularly offensive, suggesting that such people are beyond the…

הרב פרופ׳ נחום (נורמן) לאם מדינת ישראל כמרכז אינה ממעטת מדמותה של בבל המודרנית – אני סבור שרוב הרבנים ורוב היהודים בחו״ל רואים את מדינת ישראל כמרכז. עם כל זה, אין זה ממעט את דמותה של "בבל" המודרנית. מרכז אינו אומר הכל. ודאי שמדינת ישראל היא המרכז בכל המובנים, לא רק כ״ספק״ של צרכים רוחניים. היא מרכז לדאגותינו ולהשתתפות בצער ושמחה – על פי האירועים. אבל, אין זה אומר ש״בבל״ חסרה מקורות של יצירה רוחנית־יהודית. – אם יש לך רבנות אמיתית, אותנטית, כפי שצריך להיות, אין סיבה שיפלו בין רבנויות על־פי גבולות גאוגרפיים. כשיש לי בעיה הלכתית חמורה, אני פונה ל״גדול״ שמתמחה באותו תחום. כאשר אני חש שיש להיוועץ באוטוריטה גבוהה יותר מזו הנמצאת בטווח הקרוב, אני פונה אליה ולא איכפת לי אם זה הכא או התם... אם מדובר בשאלה השייכת לכלל ישראל, אני רוצה ומעוניין להתחשב בדעתה של הרבנות הראשית בישראל. – עניין של הלכה. ועל זה הפסדנו את כל האהדה של רוב יהודי אמריקה, שהייתה כלפי מחנה התורה. עלינו להכיר בעובדה שרוב הציבור היהודי בארה״ב אינו אורתודוקסי ואינו דתי, ועלינו לחשוב על הבנים שלהם, להשפיע עליהם ולהחזירם למוטב. עלינו לעבור עמהם בצוותא בכל הקשור לנושאים יהודיים כלליים, והמצב העכשווי הוא, לא שאנחנו מסתגרים מהם, אלא שהם מגרשים אותנו. מאותם נימוקים כדאי אולי לוותר לא רק בעניין של "מיהו יהודי" אלא גם בתחומים אחרים: שבת, אישות, כשרות וכיו״ב. איפה אתה מציע כן ללחוץ על ה״ברקסים״? – על נישואין וגירושין! ואם החילוניים אינם רוצים בזה, הרשות בידם ללכת על־פי דרכם. וזה יהיה אסון, אסון ממש, ובמקרה שכזה יהיה עלינו לשמור על טוהר הייחוס ולנהל פנקסי יוחסין, על זה אי אפשר לוותר. עלינו לבאר להם את התוצאות ההיסטוריות של פילוג שכזה. שנית, יש להיאבק על הגוון היהודי של המדינה. – זוהי בעיה מאוד עצובה. מדוע? משום שאפילו אלה הרוצים בהפרדת הדת מהמדינה, אינם רוצים בהפרדה מלאה ושלמה דוגמת זו הקיימת בארה״ב. לדעתי, תיתכן דמוקרטיה בלי הפרדה גמורה. אנגליה היא הדוגמה הטובה לכך. אין ספק שאפילו אלה שתומכים בהפרדה, רוצים שמדינת ישראל תישאר יהודית בגוון ובתוכן עד כמה שהדבר אפשרי. ואם אתה חש שאני מהסס קצת בתשובתי, זה מפני שרווחת הרגשה כי מוטב ליהדות ולתורה שתהיה כאן הפרדה במידה מסוימת. – אנחנו, למשל, עשינו את כל המאמצים, למעלה מכוח א…

How wonderful! Here I find myself in a country in which the topic of endless discussion – at every conference, gathering, and incidental meet­ing, and even in a casual conversation between husband and wife – is the question of peace. Israeli society today resembles a cauldron which boils ceaselessly in an era in which politics and diplomacy touch the life of each and every citizen directly. The temperature of debate rises by the hour; tension and anger grow in intensity; and all – at fever pitch.Yet, in such an environment, a group of learned people has gath­ered together in the presence of nationally-recognized figures to honor a number of estimable men and women whose life’s labor is private and unheralded and whose entire careers are devoted to an unobtrusive and unpretentious endeavor far from battle-front or negotiating table: edu­cation. Can this really be true? Is it not absurd?The answer is: yes, it most certainly is true—and no, it is not in the least absurd! Au contraire, you deserve congratulations for the ability to steal two hours from the noisy and tumultuous present for the benefit of the obscure long-range future, and for recognizing that that future will be shaped by the quality of education of our sons and daughters no less than by the fateful decisions on the political and diplomatic plane. Your/ our subject is: the soul of the entire nation. It would be criminal to neglect or even to postpone the yearning demands of the Jewish soul for another year and yet another. So my warmest congratulations to you!There is just one thing I do not understand: Why have you chosen to honor me, a man of the Diaspora, amongst this impressive list of “The Honorees of Religious Education?” I know there are those greaterand better than I who deserve to receive the title of “Honorary Fellow.” If I have nevertheless accepted this decoration, it is because of some- thing that happened a number of years ago. It is told that Harry Truman, when he was president of the Uni…

I begin from a very simple, holistic premise. Jewish identity is a constellation of values that are linked and integrated with each other, that defy attempts at subdivision or isolation, and that are expressed in both attitude and behavior. It is based on a vision of personal responsibility to God and His creatures, to an on-going commitment to study and to moral self-improvement, and to an interrelationship of all Jews in an over-arching community. The point is not original. It is but a restatement of the well-known proposition by Shimon the Righteous in Pirkei Avot regarding the props upon which the world stands. I believe that to wrest one set of values from the others, as if each did not require the reinforcement and sustenance that the others provide, is an enterprise doomed to failure It is akin to the surgical separation of the organs of a body; it is meaningful only if performed on a corpse, for otherwise, it will kill a living organism, It is this premise that informs my view of all the issues being confronted in this volume. Consider, as an example, the relationship between Israel and American Jewry. I take no great risk in stating unequivocally that Israel remains a central issue for every concerned Jew, affiliated or not. However, as the direct threat to Israel's physical survival has apparently receded, and as we move away from her founding generation, the difficulties and contradictions of her domestic social and political condition emerge. Israelis cannot agree about the role of religion in their lives, the legal definitions of personal status, and the implementation of a human rights policy — let alone diplomatic negotiations and peace initiatives. Why be surprised at the lack of unanimity among her American supporters? Under these conditions, short of direct military attack, the cogency of traditional appeals for resources and political support begin to fade seriously. Now, this reflects a more important phenomenon, the not-very-gradual decrease in…