Home Home / On Bikkur Cholim (1995)

Speech

November 12, 1995

On Bikkur Cholim (1995)

Character Development General Jewish Thought
View The Text

This content is currently available in its original PDF format. As we expand the library, we plan to add a text version as well.

RELATED CONTENT

Article

Freedom

A Jewish theory of character is immediately suspect from the perspectives of contemporary man, because of its peculiar conception of the role of freedom in man’s control of his own future character development. Its view of freedom as a key element in a moral conception of character — and the three terms “Jewish,” “moral,” and “character” are each independently unthinkable without the presupposition that, to some extent, man retains a core of free will — must be stated in contrast to two contradictory tendencies in the thought of our times. The first is the whole scientific tradition which constitutes the “established” scholarship of our day — scientific, psychological, and philosophical; and the second is the counter-culture whose radicalism and romanticism have so profoundly affected the lives and consciousness of its adherents, and of others as well. Despite an ongoing tradition of criticism of its stifling determinism, the established scholarly disciplines of the Western world have for the greatest part embraced the principle of necessity and causality, and diminished the role of the freedom of the will to the vanishing point. Biology, sociology, history, and now to some extent the law as well, have become the modern elaborations and extrapolations, with greater or lesser variety, of the old determinism of Parmenides, Democritus, and Laplace. Man is more and more seen as externalized, an object of Nature qualitatively no different from any other natural thing, and hence devoid of any significant interiority or internality that marks him off from the rest of the natural order. Free decisions, will, novelty, uniqueness, responsibility, morality, and (of course) such entities as soul, metaphysical yearnings, the desire for self-transcendence, religious aspirations — all these are illusions thrown up by the biophysical organism and have no intrinsic worth. Man, Darwin taught, is an animal, and an animal, as we all know, is a machine — and hence, by this simple equat…
Faith Character Development General Jewish Thought

Outline

Jerome Groopman, The Measure of our Days (2001)

1. G's vol, like much of J lit, =inductv>dedcuctv (partculr t gen), teachg via case histories. 2. For future MDs, imp'ce, התמדה, keepg up w lit in field... 3. For all: note elmnt uncertnty – evn w best sci, exprtise. 4. Healing=sp/psych as well as physcl: Rambam – חולי נפש. 5. MD must combn profl comptnc+humn warmth (bed-side) א-ל מלך רופא נאמן ורחמן אתה – G tries f both! Read p. 160. 6. Sufferg: G: enigma. OK, but wrong (p. 146) "nt rationlzd by after-lf". שכר מצוה בהאי עלמאף עוה"ז פרוזדור לעוה"ב. Still, he's right ר' ינאי אין בידיני לא משלות הרשעים ולא...
Vezot Haberacha Character Development General Jewish Thought

Speech

הכרת הטוב בהלכה ובמוסר היהדות (1993)

חלק ההלכה רבי סעדיה גאון לימד לנו שיטתו שהתורה תוך־תוכה שכלית, ואם ייתכן שיהיה לאדם מספיק זמן ויהיה בעל שכל עדין ועין חודרת, יש לאל ידו להגיע לכמעט כל מצוות התורה בכח שכלתו האנושית. וכשבא הגאון להדגים דבר זה, קבע שהעקרון הראשון שהשכל הבריא מעלה הוא: הכרת הטוב, הגמול לטובה שנעשה דו. ומזה נובעים הרבה מצוות, כגון: תפילה, קרבנות, כיבוד אב ואם, הלל, בהמייז וכדומה. בשעור זה נתמקד בשלש דוגמאות של הכרת הטוב, והן ברכת הגומל, ברכת מודים בשמ״ע, ואמירת מזמור לתודה בפסוקי דזמרה. ועיקר דיוננו בזה הוא מצוד. שכל-כולה הכרת הטוב, והיא ברכת הגומל. ברכת הגומל ברכה זו מקורה בברכות דף נ"ד ע״ב בסוגיא דדי צריכין להודות, ורבו גם רבו הקשיים גם בגמרא עצמה גם בראשונים, וישנם א י-אלה דיוקים וחילופי הנוסחאות בטוגיא קצרה זו שאינם אומרים אלא דרשני. למשל, שאלה פשוטה: הסוג יא עצמה מתחילה, "אמר רב יהודה אמר רב, ארבעה צריכין להודות" ומזכיר את הארבעה ומביא ראיות לכולם מתהילים ק״ז, ואחייב, "מאי מברך, אמר ר׳ יהודה, ברוך" וכוי. ומזה כנראה שרב בעצמו לא פירש איך צרי כי ן להודות ומהי ההודאה, ור׳ יהודה הוא שקובע שההודאה היא בצורת ברכה. ולכאורה היה על רב בעצמו לבאר מהי ההודאה, שהיא ברכה, ועל ר׳ יהודה למסור לנו את נוסח הברכה.1 ועוד: הרמב״ם פ״י מהלי ברכות ה״ח: ״וצריכין להודות בפני עשרה, ושנים מהם חכמים שנאמר וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. וכיצד מודה וכיצד מברך, עומד ביניהם (דהיינו, בין שני החכמים) ומברך בא"י אמ״ה הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב." וקשה מ״ש הרמב״ם שבברכה זו "עומד ביניהם", שצריך לעמוד, ודבר זה לא נזכר בש״ס, ומהו מקורו לדין זה? והנה הנ״ל היא הגירסא ברמב״ם בדפוס שלפנינו, והכסף משנה והרבה אחרים טרחו ועמלו ליישב לשונו הכפול, "וכיצד מודה וכיצד מברך". והגרי" קאפח בפירושו למשנה תורה בהלכה זו קבע שהגירסא הנכונה היא "וכיצד מודה" ומשמיט "וכיצד מברך", וכתב שכן היא הגירטא בכל כתבי- היד. האם אפשר לקיים שניהם, או האם יש ט״ס באחת מגירסאות אלה? 1 שאלתנו היא לפי הגירסא בש״ם שלנו, הנדפס, "א״ר יהודה אמר רב", ולא לפי כ״י מינכן ואחרים המשמימים המלים "אמר רב", ועיי בד״ס על אתר. 1 hodaya2.new/Harch 28, 1993 ועוד יש חילופי גירסאות בנוסח הברכה, שבדפוס הוא "ברוך גומל חסדים טובים", וברי"ך ורא״ש וטוש״ע הוא כמ״ש הר…
Character Development General Jewish Thought Talmudic Analysis