Home Home / Loving and Hating Jews as Halakhic Cate…

Article

1989

Loving and Hating Jews as Halakhic Categories (1989)

Faith Torah & Science Talmudic Analysis Jewish Unity
View The Text

This content is currently available in its original PDF format. As we expand the library, we plan to add a text version as well.

RELATED CONTENT

Interview

Halacha, Israel, and Science (2005)

Interviewer: I will ask you questions in three phases of Jewish history – questions referring to the past, the present, and the future. The question vis-à-vis the past is the following: exactly what do we mean when we say Torah Shebe’al Peh, and how much of it really comes from Mount Sinai? Rabbi Lamm: The usual answer, which I believe is completely valid, is that Torah Shebe’al Peh includes the entire body of Jewish traditions – excluding Scripture – Customs, gezerot, and takkanot; which means: all essential law that we attribute as halakhah le-Mosheh mi-Sinai, plus the authoritative interpretation of the Written Torah.How far back does it go? Once upon a time – say thirty, forty, fifty years ago, or even less – we who maintained that the Oral Law can be traced back to Sinai sounded dogmatic and doctrinaire, and much out of touch with the world. However, now we have come to understand that in any community with a long history, oral law always precedes star-written law. A written constitution is never created de novo by people sitting down and writing a social contract. A constitution – a written law – always issues from a cultural context, in which certain procedures and guidelines for social behavior are understood as part of the conventional mores and accepted ideals of the community before they are put down in writing. The constitution comes only afterward.So, if anything, Torah Shebe’al Peh is older than the Torah Shebikhtav.Interviewer: Would that mean, therefore, that the Mishnah and the Gemara originate directly from Mount Sinai?Rabbi Lamm: Yes – not word for word, by any means...Interviewer: As part of a tradition that was transmitted at Sinai to the people?Rabbi Lamm: Yes, by all means. In other words, when the Gemara says that something is halakhah le-Mosheh mi-Sinai, and it means it literally – and I’m making this exception, which I’ll explain in a moment – then as far as I’m concerned, it goes back to Mosheh Rabbenu and possibly even earlier. It is ju…
Faith Torah & Science Zionism

Article

אהבת ישראל ושנאת הרשעים (1987)

מקור מצות אהבת ישראל עפ״י ההלכה הוא הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". וכן איתא ברמב״ם פ״ו מהל' דעות ה״ג, ובסה״מ להרמב״ם מ״ע ר״ו, ובס' החינוך מצוה רמ״ג. והנה יש לחקור, על מי חלה מצוה זו של ואהבת לרעך כמוך, כלומר, את מי חייבים אנו לאהוב מטעם מצור. זו? האם רשעים הם מחוק לתחום של מצות ואהבת לרעך כמוך מכיון שיש מצוה לשנא אותם, ואהבה ושנאה נחשבות כצרות זו לזו? ועוד זאת, האם יש להבחין בין רשע לרשע בנידון זה? ומה הדין בימינו לגבי אהבת ישראל ושנאת רשעים? נחלק את דוננו לשנים: להלכה ולמעשה.שיטת הגהות מיימוניותהרמב"ם כתב בהל' דעות פ"ו ה״ג:מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך. לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו. והמתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעוה״בובהגהות מיימוניות שם העיר:ודוקא שהוא רעך בתורה ובמצוות אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצוה לשנאותו שנאמר יראת ה' שנאת רע, ואומר הלא משנאך ה' אשנא וגו'וכן משמע מפירוש הרשב״ם לויקרא י"ט-י"ח: "ואהבת לרעך כמוך — רעך אם טוב הוא אבל לא אם הוא רשע, כדכתיב יראת ה' שנאת רע". אבל כנראה שלא כן דעת הראב״ע שם שפירש: "וטעם אני ה' כי אני אלוק אחד בראתי אתכם". ומכאן משמע שמצות ואהבת לרעך כמוך אינה תלויה בטיב הריע אלא בעקרון של יחוד ה', והלא ה' שהוא יוצר אור ובורא חושך ברא את כל הבריאה גם את הצדיקים גם את הרשעים.הנה מקור דברי ההג"מ נראה שהוא מדברי הרמב״ם בהל' אבל פי״ד ה״א:מ״ע של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים וכו' ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אע״פ שכל מצוות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך. כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצותאולם לכאורה אין הדברים האלה עולים בד בבד עם פסקו בהל' רוצח פי "ג הי "ד שמשם משמע שמחויבים אנו להתיחס באהד.ה לרשע. והנה דברי ו שם בהי״ג:הפוגע בשנים אחד רובץ תחת משאו ואחד פורק מעליו ולא מצא מי שיטעון עמו, מצור. לפרוק מתחילה משום צער בעלי חיים ואחר כך טוען. בד"א, כשהיו שניהם שונאים או אוהבים אבל אם היה אחד שונא ואחד אוהב מצוה לטעון עם השונא תחילה כדי לכוף את יצרו הרעובהי״ד מגדיר מהו "שונא":השונא שנאמר בתורה לא מאו״ה הוא אלא מישראל. והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומ…
Talmudic Analysis Practical Halacha Jewish Unity

Article

כעס בהלכה ובמוסר היהדות (1992)

בפרק האורג שבת דף קה ע"ב, המשנה קובעת שכל המקלקלים פטורין, ובכלל זה גם הקורע על מתו ועל אבלו ובחמתו. אולם ברייתא בגמרא מחייבת, והגמרא מיישבת את הסתירה: לגבי קריעה על מתו, מדובר באדם שחייב לקרוע עליו מצד הדין – כגון קרובים, תלמיד חכם, אדם כשר, או מי שהיה נוכח בשעת יציאת נשמתו – וזהו המתואר בברייתא, ולכן חייב. אך המשנה עוסקת במת סתם, ולכן פטור. לאחר מכן דנה הגמרא בקריעה מחמת כעס: המשנה פוטרת, הברייתא מחייבת. מוסבר שהמשנה היא כשיטת ר"ש הפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה, והברייתא כרבי יהודה המחייב. מקשָה הגמרא – הלא גם לדעת רבי יהודה אין לחייב אלא במתקן, וכאן זה מקלקל? תשיב הגמרא: כיוון שעושה נחת רוח ליצרו, הרי זה תיקון. אך שוב מקשָה – הרי הכועס, לדעת חז"ל, הרי הוא כעובד עבודה זרה! התשובה: מדובר בכעס שאינו פנימי, אלא חיצוני בלבד, כדי להטיל אימה על אנשי ביתו – ולכן נחשב כמתקן. רש"י והראב"ד סוברים שהחיוב הוא רק במקרה של מירמא אימתא, אך הרמב"ם (הלכות שבת י:י) כלל לא מזכיר את הסיבה הזו, אלא פוסק שהקורע בחמתו חייב, כי "מיישב את דעתו וינוח יצרו", כלומר עצם פורקן הכעס נחשב תיקון, אף אם אין כוונתו להרתעה. לעומת זאת, בהלכות דעות (ב:ג), הרמב"ם מביא את הרעיון של מירמא אימתא, אך לעניין מוסר וכעס בלבד. עולה מכאן שהרמב"ם מבחין בין שלושה סוגי תוכן תלמודי – הלכה, מוסר, ואגדה – שלמרות חפיפותיהם, תפקידם שונה: ההלכה עוסקת בקביעת הדין במובנו הטכני; האגדה עוסקת במחשבה, אמונה וסיפור; המוסר – עוסק בתיקון המידות והאופי. הרמב"ם היה הראשון שביסס את תחום המוסר ההלכתי כסוג שלישי, והכניס אותו לספרו תחת "הלכות דעות". ולפיכך, בעוד שבהלכות שבת הרמב"ם קובע שמעשה המביא נחת רוח ליצר הרע נחשב תיקון וחייב עליו, הרי שבהלכות דעות הוא מזהיר מפני עצם הכעס, מפני השלכותיו המוסריות והאמוניות, ושם מופיע ההיתר לכעוס רק לשם אימת הציבור. הסיבה שהרמב"ם לא פסק את סוף סוגיית שבת בתוך הלכות שבת נעוצה בכך שהוא מבין שסופה של סוגיה זו שייך לתחום המוסר – לא ההלכה – ולכן מיקם אותו בהלכות דעות בלבד. דבר זה מבהיר גם את הסתירה לכאורה בין הגמרא בפסחים (שבה תיקון כלשהו מחייב בשבת) לבין סוגיית שבת קה – הרמב"ם פוסק כהגמרא בפסחים, שגם אם תיקון זניח לצד קלקול – עדיין חייב משום מלאכת מחשבת. לעומת רש"י ותוספות, שסברו שאם הכעס חמור כל כך עד …
Talmudic Analysis