Correspondence

March 10, 1953

Letter to R. Soloveitchik about Opening a Pre-School (1953)

Background Information
Background Information

לכבוד מורי ורבי הרה"ג וכו' שליט"א,

שוכט"ס,

הנני מעיז להיות בין חומסי עתותיו בשאלת הלכה למעשה, אך זכותי לעשות כן מצאתי בדבריו המלהיבים שדבר אלינו רק אתמול לרגלי חג הסמיכה, באמרו עלינו, תלמידיו ומעריציו, להגיש אליו כל השאלות החמורות ולהביא לפניו את כל דבר קשה.

השאלה איננה מן השאלות אשר תשובותיהן נמצאות בש"ע, אלא מסוג הבעיות של public relations, ובכן פתרונה נעלם ממני עוד יותר. מרגע הראשון שראיתי תחת השפעת רומע"כ, למדתי להעריך את המפעל של בנין ישיבות – בתי-ספר כל יומיים – כהדרך העיקרי להרבצת התורה. ובכן מיד בבואו ומשרתי הנוכחה עשיתי את כל המאמצים להכשיר את קהילתי לייסוד גן ילדים, כפסיעה הראשונה בכיוון של בנין ישיבה קטנה מלאה. התקשרתי במוסדות העומדים לעזר במפעלים כאלה ומבטיחו לעמוד לימיני ולעשות את כל מה אשר יש לאל ידם לפעל בשבילי.הצגתי את העניין לפני טובי הקהילה, ואחרי שיחה, מה שכנעתי אותם שאין תקווה בתנועת "תלמוד תורה" האמריקאי ואין בכלל תוחלת ליהדות בלי חינוך כל יומיות. בישיבות ועדה, קבלו דעתי למרות הקשיים האלה:

  1. חוסר ילדים. ביהכנ"ס שלי, כידוע למע"כ, עומד בשכונה מסחרית ואין הרבה יהודים גרים בה בדירות תדירות. אך שתי תשובות לדבר עניתי. האחת: אנחנו מתכוננים לבנות ישיבה "מודרנית" – כלומר, שלא נעודד שיטה שלילית כלפי למודי החול. כשיטת-הביטול הנהוגה ברוב הישיבות של ברוקלין ומורד העיר. ישיבה כזו אינה נמצאת בכל אי מנהטן עד רחוב 70-80. יש צורך, איפוא, לישיבה כזו בחצי מנהטן, ממזרח ועד מערב. השנית: תחבולתי גם כן לעניין במפעלנו את העובדים במסחר הבגדים garment trade – בין במשא ומתן בתעשי' – באופן כזה: יש ויש שבעל רוצה שאשתו תעבוד עמו אך אי אפשר מפאת שיש להם ילד או ילדה, ואין מי לפקח עליהם. אנחנו נאפשר להם לבצע רצונם, עי"ז שייתנו לנו את הילד בבוקר ויקחו אותו אחה"צ קרוב לשעה ארבעה-חמש. באמת, אחרי דיון רב על ההמונים ב-JEC, לא באנו להחלטה גמורה אך רעיון זה הוא בר סמכא. ואמנם הודעתי ל"בעלי-בתים" שלי שהדבר מוטל בספק אך קדושת המטרה גדולה כל-כך שעלינו להשתדל להשיגה למרות כל הספקות הם אשרו את חוות דעתי בזה.
  2. חוסר כספים. המצב הכספי של קהילתי אינו רע. כלומר, אין להם שום חובות בכלל, לשלם בשביל ההוצאות. מצבנו על-ידי בממונו. אין לנו בכלל מנדבים "גדולים," ורק ע"י נדבים ונדבות "קטנות" רבים נאסף די עד כדי כן לשלם את התקציב. אבל מפעל הלכה של גן-ילדים יעלה עד אלפיים דולר, בערך, רק להכנת ולהכשרת החדרים לתשמישם בתחילת תשי"ד. ואח"כ עלינו לחנות גב להוצאות אחרות.

אף אין שום דאגה כאלה הדאגות שווה בנזק המפעל החינוכי ובהפסד היעוד הקדוש הזה. אם רק יש את נפשנו לבצוע, נוכל להוציא לפועל את רצוננו. ברם, אחרי כל ההכנות והשיחות האלה, אחרי שכבר הודו אלי הורשו לי לצוד קדימה, אחרי שהתחלנו להכין את החדרים וכו' נודעתי מאיזה עובדאות חשובות עד מאוד, ולבי נוקפי אם יותר לי להמשיך או לא, אם יצא שכרו בהפסדו או לא.

ודבר כך היא: אחרי כל ההבטחות של עבודה משותפת, אחרי ההבעות של אהבה הדדית, מצאתי שנפלתי לבור ריק מים אין בו וכו'. יש לביהכנ"ס שלי כמאתיים "חברים" (members), שישה ראשי קהילה – officials – ושלושה trustees. מן החברים אין אפילו אחד המתעניין באופן אישי ואינטימי בהתקדמות המוסד. כל יחסם אלינו העשרה הדולרים שמשלמים לשנה, אינה אלא בשביל איזה רגש הכמוס בלבד, איזה סנטימנטליות קלושה תוצאה השתייכותם של אבותיהם למוסדינו מימות קדם. על רגשות כאלה, כמובן, אי אפשר לבנות מוסד בר קיימא. כל המאמצים שעשיתי להזעיק אותן ולמשך את לבותיהם לעבודתו לריק היו, ללא-תועלת ולולא הי' זה החסרון היחידי, אשרי וטוב לי. כי גם על ה"ועד" שלי, בכולל תשעה אישים, אי אפשר לי לסמך. אין ברצוני חלילה לפסוע על ראשי עם קודש ולהוציא לעז על אנשים כשרים, אך עצר במילין מי יוכל – הנה חברי הועד הזה, שרובם ככולם זקנים וישישים ואין אף אחד מהם השומר את השבת, חולקים ומלשינים איש על חבירו עד כדי כך שאין זוג אחד שישרה ביניהם רגש של אחוה ושלום. תשע מפלגות בועד של תשעה אנשים. ומתשעה אלו, שנים מהם נפגשתי אתם רק פעם אחת ואינם בכלל פעילים ואין תקוה לשנות את מצב הזה. עוד שנים אינם מסכימים לגמרי עם עמדתי בעניין ענין ישיבה האחד מפני שאינו מבין, פשוט, חשיבות התנועה הזו ועודנו מחזיק בדרכו המסולף המעריך את הת"ת מעל הישיבה, וזקנותו מעכבת אותו מלהבין, והשני לא ישתנה מהתנגדותו מטעמים פוליטיים-פנימיים. עוד אחד כבר חלוש מזקנה ואין לו ולידו לשאת עול העבודה הדרושה לביצוע המפעל. מהנשארים, אחד הוא הנשיא שאינו יכול, מטבעו, להחזיק ברעים, והכל מתייחסים אליו בשיטת ביטול, סגן-נשיא יש לי שאין בו אפילו קימעא של עדינות וכבר גרש רבים מיהדות, והאחרים בכלל אינם יודעים בין ימינם לשמאלם בענינים אלה. אין ברצוני לשבח, וגם לא אעיז פני לפרז על המידה מלפני כבודו.הנני משתייך את המצב כמות שהוא.

בתנאים כאלה כמעט שבוטחני שאין למפעלי שחר. איך יקום ויהי' הדבר הזה באופן שלא רק שלא יעזרו, אלא שיש מהם שיפשטו את הרגל ויעמידו מכשולים לפני. יחסי האישי אל כל אחד מהם הנהו טוב. אוהבים ומכבדים. ברם, ההצלחה דורשת עזרה משותפת העבודה ענקית, ואין לי שום תקוה, לפי ראות עיני, לקבל את זה מהם.

ובכן ילמדנו רבינו איך להתנהג בעניין זה. מצד אחד קדוש לי תפקידי ששם לפני כבודי, בהרצותו בפני המוסמכים אתמול, לבנות ישיבות כל-יומיות. אך מצד שני, אפשר מאוד, מאוד שהחזיון הזה לא יתגשם, ולבי נוקפי אם לי מצד הדין לגרם חלילה לחלול השם בזה, כי מה שאמרו הגויים, אחרי כל המהומה וכל התעמולה, אם לא נצליח, ועוד יותר: מה יאמרו בני בריתנו המסופקים בכל התנועה בראותם שאינה בת-ביצוע. הלא ילעגו עלינו, למי יודע אם מפני זה ימנעו את עצמם הצעה אחרת במקום אחר להשתתף בועדה שכזו. הבעי' חמורה אצלי, שאלה זו של מצות חינוך מחדא גיסא ואיסור חילול השם מאידך גיסא, וכשאני לעצמי ידעתי שלא הגעתי להוראה בנידון שכזה.

ידע גם ידעתי שעלי הי' להגיש שאלה זו לפני כבודו עוד בראשית בואי לכאן, ועל ראשיי יום האיחור כי אין לשאול אחר המעשה. בפרט לביום ה' אי"ה יש לי ראיון עם הממונים של ה Board of Health ואוכל להשפיע עליהם ליטל ולפסל את ההצעות שלנו מנקודת ראות חוקי המדינה. אך אם תבוא תשובת מו"ר במוקדם האפשרי, עוד אוכל להשתדל לעשות כמצוותו וכפקודתו, כי אם יאסרו עלינו, הממונים האלה, את המפעל, עודו לאו הניתק לעשה ויש ויש אמצעים להכשיר ולתקן.

יסלח לי על שליחותי בשאלתי ובקשתי המפורטת. אך כבודו טרוד כל-כך בהיותו בניו יורק, וגם אני לא אוכל תמיד להשתמט ולבוא ולבקרו, ולכן כתבתי במקום הבאת פנים לפניו באופן אישי. יאמין יצא לי שהדיון זה חשוב אצלי כי הוא בלבי ישר מוסרי-הלכתי רב-ערך.

ממני המתכבד להמנות בין תלמידיו, ומחכה לתשובתו בכליון עיני,

נחום לאם