רב נכבד,
הנני מודה לכב' על שהואיל להמציא לי את מאמרו החשוב והמעניין, שאותו קראתי בעניין רב. ברצוני להביע לכב' ברכת "יישר כוחו" על דיונו המעמיק – וזאת למרות הסתייגותי מצדדים מסויימים שבמאמר זה.
הסתייגותי זו מתייחסת בראש וראשונה לעצם הצגת הבעיה – כאילו יש משמעות דתית (religious implication) למציאות הטבעית כולה או לעובדה מן העובדות או לתופעה מן התופעות שבמציאות הטבעית, למשל – לעובדה מציאותם או אי-מציאותם של חיים מחוץ לכדור-הארץ. ע"י כך היהדות מוצגת כאילו היתה השקפה מסויימת על העולם, על הטבע, על האדם וכו' – לצידן או לעמתן של השקפות אחרות על נושאים אלה, ושעל ההבדלים בין ההשקפות מתנהל הוויכוח בין האמונה ובין הכפירה. גישה זו מרוקנת את היהדות מתכנה וממשמעותה הדתיים ועושה אותה חולין. הנקודה המכרעת, לדעתי, היא שהיהדות (ואני מתכוון ליהדות המקורית המסרתית: יהדות התורה והמצוות) היא עבודת ה' – התביעה המוחלטת המוצגת לאדם לעבוד את ה' ע"י קיום המצוות, באשר זוהי כל תכלית האדם. מבחינה זו – הסטרוקטורה של העולם והמכאניזמים של הטבע הם אירלוואנטיים מבחינה דתית, ומאותה בחינה אין החיים נבדלים מכל תופעה טבעית אחרת, ואין לכדור-הארץ יתרון מכל חלק אחר של העולם. אין אף לאדם, כנתון טבעי, שום יתרון מכל יצור חי אחר – ורק עבודת ה' היא המקנה לאדם מעמד מיוחד, שאינו תלוי בסטרוקטורה של העולם ולא בטבע החיים והאדם. הסעיף הראשון של שו"מ או"ח הוא: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת ה'" – ולא לעמוד בבוקר כדי לדעת משהו על העולם, על הטבע, על החיים או על העדם. ידיעת כל הדברים האלה היא עניינו של המדע, שהוא אינטרס אנושי ועיסוק אנושי, ובו האדם רשאי לעסוק – אך הוא חולין ואין לו משמעות דתית של קדושה. האמונה הדתית היא האמונה בחובתו של אדם לעבוד את ה', ולא האמונה בתמונת-עולם מסויימת.
כאן גלום אחד הניגודים העמוקים שבין היהדות ובין הנצרות, שאלהיה התגלם באדם ועלי אדמות – ומכאן חשיבותם המיוחדת של האדם ושל כדור-הארץ. ואילו אלהינו "לא ישיגוהו משיגי הגוף" ו"אין העולם מקומו אלא הוא מקומו של העולם". הנצרות היא אנתרופוצנטרית, היהדות – תיאוצנטרית.
יפה עשה כב' שהעמיד במרכז את הרמב"ם שאיננו the greatest Jewish philosopher of all times, אלא הרבה יותר מזה: הוא גדולי אישי-ההלכה בישראל. לפיכך יש חשיבות מיוחדת לשלילה המוחלטת שהרמב"ם שולל את חשיבותו המרכזית של האדם בעולם ואת חשיבותו המרכזית של כדור-הארץ (אע"פ שהארץ – לפי תפיסתו האסטרונומית – היתה המרכז הטופוגראפי של העולם). לעומת זה נדמה לי, שאין המקובלים – הרמבן, ר' חיים מוולוז'ין, הרב קוק – תורמים משהו לדיוננו, שהרי אין הם תופסים את העולם כמציאות אלא כסמל.
אשר ל-Divine Personality: הממצה את עומק העיקר שהשי"ת אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל – יודע שאין שום מובן לפילפולים על אודות השי"ת. תיאיזם (עכ"פ התיאיזם היהודי) הוא האמונה באל שאותו יש לעבוד, ולא האמונה באל שיש לו תכונות מסויימות. לפיכך היה הרמב"ם, איש ההלכה, תיאיסט מוחלט, אעפ"י שלא האמין בחידוש העולם ואינו מזכיר כלל את מושג הבריאה במשנה-תורה; ואילו אריסטו ושפינוזה היו אתיאיסטים – מאחר שאת אלהיהם אין לעבוד ואי-אפשר לעבוד.
הנני מתכבד להמציא לכב' מאמר שפירסמתי לפני זמן-מה והקרוב לנושא שבו טיפל כב'. זהו תקציר מהרצאה שנתתי בכינוס על "דת ואמונה" מטעם המחלקה לתרבות תורנית של משרד החינוך בישראל.
בהוקרה ובכבוד רב,
ישעיהו ליבוביץ
