Article
טיפול רפואי אם יש בו מצוה (1973)
האם מלאכת הרופא היא מצוה כשלעצמה – גם ללא תלות בהצלחת הטיפול – או שמא ערכה ההלכתי נמדד רק בתוצאותיה? במבט ראשון נראה פשוט שיש כאן קיום מצוה, כפי שעולה ממשנה נדרים ל"ח ע"ב: "המודר הנאה מחברו... מרפאו רפואת נפש, אבל לא רפואת ממון." הריפוי לגופו מותר – משום שמצוה קא עביד, כפי שמובא בירושלמי ובראשונים כהר"ן והרא"ש. לעניין זהות המצוה, הרמב"ם והר"ן מייחסים זאת למצוות השבת אבידה, על פי הספרא: "והשבות לו – אף את עצמו אתה משיב לו." אחרים, כגון השאילתות והרמב"ן, מבססים זאת על "וחי אחיך עמך", ויש גם ראשונים הקושרים זאת ל"לא תעמוד על דם רעך".אלא שהאחרונים העלו קושיה: בשו"ע יו"ד של"ו נפסק שאם רופא טעה והזיק – פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים; ואם המית – גולה. נשאלת השאלה: מדוע גולה? הרי שליח בי"ד, אב ורב שהכו והמיתו בשוגג – פטורים מגלות, כיון שפעלו בשעת עשיית מצוה (רמב"ם, רוצח ה"ה–ו). היד אברהם תירץ: באותם מקרים קיימת מצוה בעצם הפעולה (לימוד, הבאה לדין), גם אם התוצאה הייתה מיתה. לעומת זאת, ברופא – אם החולה מת, לא התקיימה מצוה, ולכן גולה.לפי שיטה זו, מצות הרפואה מותנית בהצלחה; אם הטיפול נכשל – אין קיום מצוה כלל. אך יש לעיין: הרמב"ם מזכיר רק שליח בי"ד ואב ורב כפטורים, ולא רופא, ומכאן שגם הוא סבור שרופא גולה, שהרי לא פעל "בשעת עשיית מצוה". אך ייתכן שהרמב"ם סבור שהרשות לרפא ("ורפא ירפא") נועדה רק להתיר את עצם העיסוק ברפואה, ולא להפוך אותו לחובת מצוה אם לא הביאה תועלת בפועל.לעומת זאת, הרמב"ן בתורת האדם מבאר את הרשות לרפא לא כהיתר הלכתי גרידא, אלא כהסרת חשש – שמא יירתע הרופא מלרפא מפחד אחריות פלילית. כלומר, עצם העיסוק ברפואה הוא מצוה, ומכאן נולדת הרשות. הוא אף מדמה את הרופא לדיין: כשם שעל אף חשש טעות מחויב הדיין לדון, כך הרופא מצֻווה לרפא.המושב זקנים לבעלי התוספות (שמות כ"א:י"ט) מקשה על רש"י ותוס' – אם החשש הוא "רחמנא מחי ואיהו מסי", הרי שגם בהצלה אין לחשוש לסתירת גזירת שמים, והרי שם ודאי חייב לעזור. לכן מפרש ר"ח: הפסוק מלמד שניתנה רשות לרופא גם אם טעה והמית.ראיה לשיטה זו במדרש שמואל: אדם מעיר לרבי עקיבא ורבי ישמעאל על כך שהם מתערבים בבריאת ה' בכך שהם מרפאים. תשובתם: כשם שעובד אדמה חייב לחרוש ולטפח את השדה, אף שה' בראו – כך גם הגוף זקוק לזבל, למים ולרופא. הרופא הוא חלק מהתהליך האלוקי.…
