General Introduction, Hasidism (1995)

View The Text

This content is currently available in its original PDF format. As we expand the library, we plan to add a text version as well.

Introduction to Philosophy in General

1. The love of wisdom. A very broad significance, since wisdom very inclusive. 2. From Will Durant’s The Story of Philosophy (pp. 2, 3): “...philosophy accepts the hard and hazardous task of dealing with problems not yet open to the methods of science – problems like good and evil, beauty and ugliness, order and freedom, life and death; so soon as a field of inquiry yields knowledge susceptible of exact formulation it is called science.

General Jewish Thought

הפנאי במוסר היהודי (1990)

בספר "אוטופיה" שפירסם סיר תומאס מור בשנת 1516 מביע המחבר את תחזיתו – שבלי ספק העלתה בת־צחוק על פני קוראיו אנשי המעשה – של שבוע עבודה בן ששים שעות. מבחינת היחס שבין עבודה ופנאי בחברה המודרנית, הרי אנו בוודאי חייבים בימינו חיי אוטופיה – שאלה שונה לגמרי היא אם תוצאות חלוקת הזמן כיום מבטאות אוטופיה. הפנאי החדש שייך כעת כמעט לכולם – לא רק לאריסטוקרטיה – והוא הולך ותופס את מקומה של העבודה בבסיס התרבות. גם עבודתנו נעשתה נינוחה מבעבר, והערצת החריצות מפנה את מקומה ל"הערצה המודרנית של חוסר־המאמץ". שינוי תרבותי זה מוליד השלכות דתיות וחברתיות: בעיית הפנאי היא שאלת השימוש בזמן – והזמן הוא בעצם החיים. כבר נאמר ש"פנאי הוא מפתח בחקר משמעות החיים", ולכן ראוי לפתח מוסר יהודי של פנאי. אף שאין ודאות ש"חלה התפוצצות פנאי", ברור שיש שינויים – חלקם חיוביים, חלקם בעייתיים. בעיית הפנאי אינה שמורה רק לעשירים או מובטלים – אלא לכל אדם. למעשה, רבים מהנהנים ביותר מזמן פנוי אינם ערוכים להשתמש בו באופן משמעותי – ובכך הפנאי הופך ממנוחה למקור של חרדה. במובן הזה, "שיעמום" הופך לבעיה קיומית – תוצאה של זמן פנוי לא ממומש. חז"ל כבר הכירו בכך כשאמרו "שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה" ו"בטלה מביאה לידי שיעמום", והזהירו ממצב שבו האדם שאינו פעיל יפנה לדיכאון, שחיתות או אנרכיה. מכאן חשיבותו של מוסר פנאי יהודי. אף שלא גובשה השקפה יהודית מובהקת על פנאי – אפשר לבנותה מתוך מקורות. חז"ל לא זלזלו בעבודת כפיים, אך לא ראו בה ערך מוחלט; ערכים עליונים כמו תלמוד תורה עמדו מעליה. המנוחה, לפי רס"ג ואחרים, אינה מטרה אלא אמצעי, ומקבלת ערך רק כשהיא באה בעקבות עבודה. ביהדות, הדגם האלוקי של יצירה ונופש – של ששת ימים עבודה ויום מנוחה – מעצב את היחס לאדם. שלא כאלוהי אריסטו ה"משותק הנצחי", או האל הניאו־אפלטוני הפועל בהכרח – אלוהי התנ"ך יוצר מתוך חירות, ושובת מתוך רצון – והאדם נדרש להידמות לו: לעבוד ולנוח. קדושת הזמן ביהדות – ובמיוחד קדושת השבת – מדגישה שהמנוחה עצמה היא חלק מהבריאה. כך מפרש ר' יצחק אברבנאל את "ויכולו" – מלשון תכלית, יעד. השבת היא תכלית ששת ימי המעשה – לא הפסקה אקראית, אלא פסגת הקיום. מנוחה יהודית איננה רק העדר מלאכה – אלא הפניית היצירתיות פנימה, לבניית האישיות. לא הפסקת מעשה אלא התחלה חדשה של אדם מחודש. שני מונחים –…

General Jewish Thought