Speech
החינוך בישראל ובארצות הברית (1987)
דברים בטקס קבלת תואר "עמית כבוד" בכנס ארגון המורים הדתיים בישראל נחום לאם נשיא "ישיבה אוניברסיטה," ניו יורק הפלא ופלא: הנה מדינה אשר בעית השלום היא כמעט הנושא היחידי בכל כנס, בכל אסיפה, בכל פגישה מקרית, אפילו בשיחה קלה שבין איש ואשתו. ישראל היום היא חברה שהיא כקדירה רותחת שאינה נחה מרתיחתה אפילו לרגע. והתקופה היא עידן שפוליטיקה ומדיניות נוגעות ישירות לחיי כל אזרח ואזרח. מידת החום של הויכוחים עולה משעה לשעה, והמתח והכעס והדאגות מתגברים, והכל בקולי-קולות. ובסביבה שכזאת מתאסף קהל נכבד של אנשים נבונים במעמד נכבדי האומה, לגמור את ההלל על מספר אנשים ונשים יקרים, שכל מלאכתם נעשית בצנעה ובהשקט, וכל חייהם מוקדשים לנושא צנוע ושליו: החינוך. היתכן דבר שכזה? האם אינו אבסורדי? והתשובה היא, ייתכן וייתכן, ואין שום אבסורד בו! אדרבא, מגיע לכם יישר-כוח על הכישרון לגזול שעתיים מן ההווה הרועש והסואן לטובת העתיד המעורפל לטווח ארוך, ולהכיר שהעתיד הזה ייחרץ לפי טיב החינוך של בנינו ובנותינו לא פחות מאשר על ידי ההחלטות הגורליות במישור המדיני והפוליטי. הנושא שלכם־-שלנו הוא: נשמת העם כולו. אסור, וגם אי אפשר להזניח, ואפילו לדחות את דרישות הנפש היהודית לעוד שנה ולעוד שנה. תשואות חן חן לכם! רק דבר אחד אינני מבין: מדוע בחרתם בי, איש הגולה, לכבדני ברשימה המרשימה הזאת של "יקירי החינוך הדתי". יודע אני שיש גדולים וטובים ממני שמגיע להם כבוד זה של "עמית כבוד". אלא שבכל זאת קיבלתי את הצל״ש הזה מפני מעשה שהיה. מספרים על הרי טרומן, שהיה אז נשיא ארה״ב, שהזמין אדם למשרדו למנות אותו כראש מחלקה חשובה בממשלה. הלה התפאר בכבוד שניתן לו, אבל מתוך נימוס התחיל לסרב ואמר, "אני מכיר לפחות מאה אנשים חשובים ממני שמגיע להם הכבוד הזה." הנשיא טרומן השיב, "אמנם כן, אבל טלפנתי לכל אחד מהם, וכולם סירבו"... האמת, לא ענווה פסולה, ואף לא ענווה כשרה מדברת מתוך גרוני, כשאני אומר שכבוד זה שחלקתם לי, לא לי כיחיד מכוון, אלא לי כנציג ציבור חשוב בארה״ב, כלומר, החינוך הדתי שהוא מקביל, בערך, לחינוך הדתי-לאומי בארץ. ואני מברך אתכם על ההכרה שיש להדק את הקשרים עם זרם חינוכי זה בארה״ב, קשר שיש בכוחו להביא תועלת למוסדות החינוך השונים, לעם כולו, ובעיקר - לתלמידים גם הכא גם התם. מה טיבו של החינוך בזרם זה שלנו בארה״ב? רובו ככולו של החינוך היסוד…