Article
מודה במקצת הטענה ישבע (1994)
מקור הדין של מודה במקצת הוא בפרשת שומרים כדאיתא בב״ק קו ע״ב וקז ע״א: אמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב [שבועה] עד שיכפור במקצת ויודה במקצת, מ״ט דאמר קרא ״כי הוא זה״ – הפשט כנראה ש״זה״ הוי לשון נוכח, דהיינו מה שמודה במקצת, ו״הוא״ הוי לשון נסתר, דהיינו מה שכופר בו, וכן מובא בשטמ״ק. ובעה״ט במשפטים: ״אשר יאמר כי הוא זה״ בגימטריא ״מודה במקצת טענה״. ופליגא דר׳ חייא בר יוסף דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן, וכי כתיב ״כי הוא זה״ אמלוה הוא דכתיב, ומ״ש מלוה? כדרבה, דאמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע – חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכולי בעי דנכפריה והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו, ובכולי בעי דלודי ליה והאי דכפר ליה במקצת סבר: אי מודינא ליה בכוליה תבע לי בכוליה, אשתמיט לי מיהא השתא, אדהווי לי זוזי ופרענא, הלכך רמא רחמנא שבועה עילויה כי היכי דלודי ליה בכוליה, וגבי מלוה הוא דאיכא למימר הכי אבל גבי פקדון מעיז ומעיז – הנה יש לחקור, מהו ההו״א שמודה במקצת יהא פטור משבועה, כך שהתורה צריכה להשמיענו שחייב, וכמו שהסביר רבה? רש״י (ב״מ ג׳ ע״א ד״ה מפני מה) כתב שההו״א הוא דהוי כמשיב אבידה (ועיין גמ׳ שבועות מב ע״ב וב״ק קז ע״א), כלומר אין לתובע שום הוכחה שהנתבע אמנם חייב לו, ולכן המודה במקצת הוי כמשיב אבידה ופטור משבועה, ועל זה בא הכתוב ללמדנו שאינו כן, וכרבה שאין אדם מעיז פניו, ואינו כסתם משיב אבידה. ותוס׳ (ב״מ ג׳ ע״א ד״ה מפני) כתבו שההו״א של רבה הוא שמודה במקצת יהא נאמן בלא שבועה במיגו דאי בעי כפר הכל, ולפיכך אמר רבה שהתורה מלמדת אותנו שאינו כן, ושאין זה מיגו מאחר שאין אדם מעיז פניו בפני מי שמכיר בשקרו. ומזה מסיק תוס׳ שהיכא דלא שייך לומר ״מכיר בשקרו״ ויכול להעיז פניו – אה״נ פטור משבועה, כגון מי שאמר מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס, שנאמן בלי שבועה – מיגו דאי בעי כפר הכל. הרמב״ן, מובא בשטמ״ק, הר״ן ועוד, הקשו על רש״י – שהרי משיב אבידה חייב לישבע מן התורה, רק שחכמים תיקנו שיהא פטור – ודברי המשנה בגיטין מח ע״ב: ״המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם,״ וא״כ אי אפשר לומר שההו״א הוא שהמודה במקצת לא ישבע מפני שהוא כמשיב אבידה, מאחר שמשיב אבידה עצמו חייב בשבועה מדאורייתא. והמהר״ם שי״ף (לגיטין נא ע״א) כתב חידוש גדול, שרש״י סובר שמן התורה משיב אבי…
