Article
לענין אנינות ואבילות (1999)
בענין אבילות יום ראשון דאורייתא, ידוע שיש בזה מחלוקת רבוותא, שהגאונים והרמב״ם ותוס׳ עירובין והשולחן ערוך סוברים שיום המיתה והקבורה הוא מן התורה, והרא״ש והטור והרמ״א סוברים שרק אנינות היא מן התורה. וכמה טעמים נאמרו לשיטה שהאבילות ביום ראשון היא דאורייתא, כגון הפסוק "ואחריתה כיום מר", וכן "אכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'", ועוד. ונראה שיש להציע נימוק נוסף לשיטה זו, לפי מה שכתבו התוספות במועד קטן דף כ״א ע״ב ד״ה דאי לא תימא, שדוד נהג אבילות על בנו שנולד לו מבת שבע, כדכתיב (שמואל ב, פרק י״ב): "ויבקש דוד את האלקים בעד הנער ויצם... ויהי ביום השביעי וימת הילד... ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלתיו ויבא בית ה׳ וישתחו...". ועל זה כתבו שם: "ושמא הואיל והנביא אמר לו מות ימות הרי הוא כמת ואע״פ שהתפלל עליו שיחיה". וכעין זה אמר בירושלמי: הקב״ה שהיה יודע שעתיד להיות מבול היה מתאבל על עולמו קודם המבול. ומדבריהם נראה שמעיקר הדין ניהוג אבילות צריך להיות לפני המיתה – שמתאבל ומתפלל שתבטל הגזירה – רק מכיוון שילוד אישה אינו יודע מתי ימות, נדחת האבילות עד לאחר המיתה, והרי היא כעין תשלומין. אבילות זו שלפני המיתה היא הפוכה בכיוונה מזו שלאחר המיתה, שהרי לאחר המיתה האבילות פוחתת והולכת – יום ראשון חמור משלושה, שלושה חמורים משבעה, וכן הלאה – ואילו לפני המיתה היא הולכת ומוסיפה עד שמגיעה לשיאה ביום המיתה. והנה, ברגע יציאת הנשמה חלה עליו אנינות והוא פטור מכל המצוות, והאבילות נדחית כל זמן שהוא אונן – וזה שייך רק אם הקבורה ביום המיתה, כי אז יום המיתה הוא שיא האבילות, ולאחר הקבורה שוב אינו אונן אך עדיין באותו יום, ולכן האבילות ביום זה היא דאורייתא. אבל אם הקבורה נדחית ליום אחר – אז לפני המיתה אין אבילות, כי אינו יודע מתי ימות, ואחר כך הוא אונן הפטור מכל המצוות, ובהגיע יום הקבורה כבר פקעה ממנו האבילות – שהרי האבילות, לפי האמור, שייכת בעיקרה לפני המיתה ומגיעה לשיאה ביום המיתה, ולאחר מכן פגה. וכמו מעשה דוד המלך כשמת בנו – "ויבן דוד כי מת הילד... ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך... ויאכל". נמצא שאם אמנם עיקר האבילות היא קודם המיתה, אז בשעת המיתה כבר חלה עליו האבילות משהתחיל היום, רק שהוא לא ידע, ועכשיו מתחיל זמן האנינות עד הקבורה, וא"כ האבילות שהוא נוהג בה אחר הקבורה, כל עוד הוא באותו יום, הוי מן התורה – וזה…
