Home Home / שעור ליום עיון לכתות הסמיכה (1979)

Outline

September 19, 1979

שעור ליום עיון לכתות הסמיכה (1979)

Talmudic Analysis Jewish Unity Principles of Leadership
View The Text

This content is currently available in its original PDF format. As we expand the library, we plan to add a text version as well.

RELATED CONTENT

Speech

A Story of Two Loves: Building Jewish Leadership and Jewish Communty (1981)

If one sees large numbers of Jews before him, the Talmudic sages taught (Ber. 58a), he should recite a blessing: “Blessed is He who in His wisdom discerns secrets.” What are these “secrets”? The Talmud explains: no two Jews look alike and no two think alike. It is a divine “secret” how such fiercely independent individuals can pull together as one people. I am moved to recite the same blessing, Barukh Hakham ha-Bazim, as I address this distinguished gathering this evening – some two thousand or more Jews and Jewesses who neither look alike nor share identical opinions, and yet labor together, in unison, for the welfare of our people. That certainly deserves a blessing! My theme this evening is both general and specific. I shall try to trace some of our current problems to a conceptual dichotomy that has been latent for centuries. I shall seek, thereby, to identify two constants that are prerequisite for Jewish leadership and for a viable Jewish community as we move into the closing decades of this century. In his The Great Chain of Being, a pioneering work on the history of ideas published almost 50 years ago, Prof. Arthur O. Lovejoy showed how two ideas conjoined in the philosophy of Plato lived side by side peacefully for about two millennia, only to come into violent conflict with each other as their implications were spelled out over the generations. Even in the realm of ideas, friends can become foes. Compatible ideas can break out into open opposition, and apparently differing concepts can later merge into one. I detect a similar process taking place in the thought and experience of the Jewish people. Two great precepts that lived harmoniously with each other have now become sharpened into two antagonistic forces that threaten to rip apart the fabric of our people. Only a deliberate and conscious effort on the part of Jewish leaders and opinion-molders to establish peace between these ideas – to embrace both of them harmoniously – can restore the wholeness of…
Jewish Unity Principles of Leadership

Speech

The Responsibility of Leadership in the American Orthodox Community (1988)

When I was first invited to speak at this Convention, I was unsure of what topic to choose. When I asked the conveners what I should speak about, they gave me two concise answers. First, they said, "speak about 30 minutes." Second, they recommended I speak about "The Responsibility of Leadership in the American Orthodox Community." I shall cheerfully make every effort to accomodate both wise suggestions. The truth is that this theme has engaged and fascinated and worried me for a long time. And I have come to a rather surprising yet significant conclusion which can be summed up by saying that, in addition to and above all else, leadership requires the taking of risks – not only political and financial and social and psychological risks, but also moral risks.There is a remarkable statement by חז״ל which is quoted by Maimonides in his פיה"מ לאבות פ"א מ"ט, although our texts do not carry this dictum as he cites it. It reads: כל מי שהציבור ממנה אותו פרנס מלמטה נקרא רשע למעלה. "One who is appointed to a position of leadership by the community here below, is regarded as wicked up above." A similar thought occurs in the Zohar (III, p.24a). On the verse אשר נשיא יחטא, "if a prince (i.e., a king, a leader) sins," the Zohar adds two words, ודאי יחטא, "he most certainly will sin!" You cannot be a פרנס or a נשיא without being considered a רשע or a חוטא.What a strange thing to say--and what a deterrent to public service on behalf of the community! Granted that some leaders abuse their positions and that others may be neglectful of their duties, is that a reason to say that al 1 leaders are regarded by Heaven as רשעים or חוטאים, as evil or sinful? Do we not bear enough burdens, and is there not enough to discourage us without this added onus placed upon us by the Talmud, the Zohar, and the Rambam What the Rabbis meant, I believe, is this: Leadership involves making hard decisions--or better: dirty decisions, choosing between alternatives neither of which is perfect or clean or p…
Jewish Unity Orthodoxy & Other Denominations Principles of Leadership

Article

חברים כל ישראל (1970)

היחס בין תלמידי חכמים ועמי הארץ הינו פרשה מאוד מסובכת שיש לה השלכות בכל ענפי היהדות. בהלכה נידונה פרשה זו בעיקר לגבי נאמנות או אי־נאמנות של שכבות מסוימות של עם ישראל בשמירה קפדנית על הלכות טומאה וטהרה. במאמר זה נייחד את הדיבור על פרט אחד של הלכות אלה ונבדוק את ההשקפה ההלכתית של חכמינו על טיב הפער בין שני רבדים נפרדים: החבר, דהיינו התלמיד חכם השומר את הלכות טומאה וטהרה בזריזות ובזהירות, ועם הארץ שברגיל מזלזל בדינים אלה ואשר עקב התרשלות זאת אין לו נאמנות בענייני טומאה וטהרה ואין לו חזקת טהרה. המשנה בחגיגה (כו ע"א) פוסקת: בירושלים נאמנים עמי הארץ על הקודש אבל לא על התרומה, ובשעת הרגל אף על התרומה. הבבלי מסביר את הנאמנות ברגל על פי הפסוק "ויאסף כל איש ישראל... כאיש אחד חברים" – הכתוב עשאן כולן חברים. לעומת זאת, הירושלמי מביא פסוק מתהילים "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו – עיר שהיא עושה כל ישראל חברים", אך מצמצם זאת לרגל בלבד: "ובלבד ששם עלו שבטים". הרמב"ם (מטמאי משכב ומושב פי"א ה"ט) פוסק שהכל חברים ברגל, כיון ש"הכל מטהרין עצמן ועולין לרגל", ובדומה לכך נאמנים על התרומה בשעת הגיתות והבדים מפני ש"הכל מטהרין עצמן וכליהם כדי לעשות יינם ושמנם בטהרה". נראה שהרמב"ם פוסק כהירושלמי ולא כהבבלי – הנאמנות נובעת מהתנהגות בפועל ברגל ולא מכל אסיפה של העם. לעומת זאת, הבבלי סובר שכל התכנסות כאיש אחד יוצרת שוויון בין חבר לע״ה. בגמרא נדה לג ע"ב מובא סיפור על כהן גדול שחשב שנטמא מרוק של צדוקי, והגמרא משיבה: רגל הוא, וטומאת ע״ה ברגל כטהרה חשובה. כלומר, ההקלה תלויה באירוע של רגל, אך אפשר לפרש שאין זו ראיה לרגל בלבד, אלא לכל אסיפה – רגל הוא פשוט הדוגמה המצויה. ביטוי להשקפת הבבלי נמצא בתפילת "מי שעשה נסים", החותמת ב"חברים כל ישראל", דבר המעיד על שעת קיבוץ גלויות כהשוואה לרגל, שבה כל ישראל נעשים חברים – אפילו עמי הארץ. מנגד, בהלכה נפסק שיש הבחנה: באוכלים או בכלי מקדש שנגע בהם ע״ה ברגל – טמאים למפרע לאחר הרגל (כדעת חכמים בחגיגה כו), אבל בגיתות ובדים – אם שמרו עצמם כראוי אין מגעם מטמא למפרע (רמב"ם פי"א ה"ג). ההבדל נעוץ בכך שהיתר הנאמנות ברגל הוא גזירת הכתוב, ואילו בגיתות ובדים – מציאות של שמירה בפועל, ולכן נמשכת הטהרה. ההבדל בין הבבלי והירושלמי משתקף גם בגישת הרמב"ם בפירוש המשניות לסדר זרעים…
Talmudic Analysis Jewish Unity