רעיון לדרוש - תולדות (1972)

/ רעיון לדרוש - תולדות (1972)

Note

October 9, 1972

רעיון לדרוש - תולדות (1972)

Toldot

View The Text

This content is currently available in its original PDF format. As we expand the library, we plan to add a text version as well.

RELATED CONTENT

Note

לפרשת תולדות (1994)

א) "ויעקב איש תם" – החוזה מלובלין: "תם" – שאינו יכול לרמות; "איש תם" – מי שיש בו תום אך שולט עליו, אינו תמים פאסיבי אלא אדם שלם השולט בתמימותו. ב) "שני גויים בבטנך" – חז״ל: "שני גאים – רבי ואנטונינוס – זה גאה בעולמו (תורה) וזה במלכותו (רומא)". יהודי נאמן מביט תמיד על עולמו העליון, אף אם פועל בתוך המלכות; הגוי – להפך. שמואל ירחינאה: בקיאים אנו בשבילי שמיא כשבילי נהרדעא; החסידים פירשו להפך – ראוי יותר שנכיר את שמיא בבקיאות כזו מאשר נהרדעא. ג) "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד" – מדרש לקח טוב: שלוש מדרגות של גדלות – במעשים טובים, בעושר, ובשם טוב. ד) "ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק" – רש״י: למה כפל? כדי להשיב לליצני הדור שאמרו: מאבימלך נתעברה שרה. מה עשה הקב״ה? צר קלסתר פניו של יצחק להידמות לאברהם. פירוש א׳: שרה מייצגת את הזהות האתנית–הלאומית, ואברהם את הרוחניות; הייחוס הכפול מלמד על צירוף שניהם. פירוש ב׳: וכי היו חושדים בשרה הצדקת? אלא שהריחוק של מאה שנה גרם לפקפוק באפשרות שאברהם הוליד – לכן נעשה נס של קלסתר פנים. כך גם היום – אנו חוזרים לדמותם של "אברהמים" – סבינו מלפני מאה שנה. ה) שלוש הבארות – עשק, שטנה, רחובות. מה הטעם לסיפור? רמב״ן: מעשה אבות סימן לבנים – הבארות הן בתי המקדש. הראשון חרב מחמת "עשק" – מלחמות העמים נגדנו; השני – מחמת "שטנה" – שנאת חינם ופירוד בינינו לבין עצמנו; השלישי – "רחובות" – יתקיים לעד. אבל מדוע הצליחה הבאר השלישית יותר מהראשונות? ר' יאשע מסביר: בראשונות נאמר "ויחפרו עבדי יצחק" – רק העבדים; בשלישית נאמר "ויחפור באר אחרת" – יצחק חופר בעצמו. כך גם בית המקדש השלישי – ייבנה בעמלנו ובידינו. קצות החושן: מצוה שבגופו של אדם – אין בה שליחות. רק מה שנעשה בגוף האדם בעצמו – מתקיים.

Synagogue Sermon

Legitimately Jewish (1969)

The world Jewish community today faces two crises. The first is that of its continued existence, and the second concerns the purpose and the meaning of that existence. There is a large group for whom the simple continuity of the Jewish people has now been brought into question. Not only is this material survival in jeopardy because of external anti-Semitism, such as behind the Iron Curtain or in Arab countries, but because of voluntary “geno-suicide,” by such eroding and corroding forces as assimilation and intermarriage, in the Free World.But within the group that is determined that we shall survive, there is a further question: Why? Is there any meaning to our existence? Some, who identify themselves as nationalists and secularists, say: No, there is no higher meaning or purpose, and there doesn’t have to be any. The simple fact of our existence, without any meaning or direction from above or beyond, is sufficient justification for wanting to continue. Jews are an organic, collective national unit, that possesses its own instinct of self-preservation – and that is that. But there are those who are opposed to this philosophy. They believe that there is a transcendent purpose to Israel and a higher force directing its story. We are a people which has a significance beyond ourselves. There is a meaning that overarches the particularities of the present time and place. There is a spiritual destiny, a religious dimension, that far exceeds in importance the mere national – ethnic continuity of the Jewish people. As Orthodox Jews, we naturally belong in the second camp. Our whole faith, our whole historic experience, tells us that there is more to Israel than Israel. Yet, in this time of crisis – and in many ways the threat to American Jewry is as great as that to Soviet Jewry – we must fight on all fronts. We cannot afford the luxury of retreating into our shells and ignoring the rest of the community. We must join with all those who aspire to Jewish survival, even tho…

Synagogue Sermon

The View from the Brink (1962)

In a recent book by Norman Cousins, In Place of Folly, there appears a most improbable obituary which is purely imaginary – and frighteningly real. It reads, RACE, HUMAN. Beloved father of science and technology, adored mother of the arts and culture. Departed this earth, suddenly, but not without warning. Survived by no one. What makes this obituary so very pertinent is the series of hair-raising events which, during the past month, took humanity to the very brink of annihilation. The Cuba crisis brought not only Americans but all human beings to the sharp edge of universal catastrophe, face to face with the ultimate terror. The question that we must ask ourselves is, what was or should be our reaction? We who have tottered on the rim of total horror, and we have won a reprieve, we who have stared into the dumbness of the atomic abyss – what view do we now take of life? Have we undergone any inner transformation as a result of this experience? Do we view things any differently now?For assuredly, the brink represents a unique psychological situation. The knowledge of impending disaster, for mankind as well as for individual men or women, evokes a reaction which reveals all our inner qualities: personality, principles, and purposes – or lack of them. The more intensely we are aware of the end of the limitation of life, the more we concentrate our essential character and aspirations into the time left to us.Our Sidra provides us with a clear contrast between two biblical characters in their reactions to the proximity of the end. They are for us an indication of what Death tells us about Life. Father and son, Isaac and Esau, were both concerned over the finiteness of life. Both based their lives on the fact that it ends. Both acted out of the knowledge that man is mortal and soon must pass on. Yet the same cause resulted in effects which were worlds apart. Listen to Isaac, the old father: “And he said, hinei na zakanti, lo yadati yom moti, Behold now I am old, I know …