בענין סברא I. The gemara and the major theme ברכות ל״ה ע״א: "אלא סברא הוא – אסור לא לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה." פי' רש״י שם: "דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם." What is the nature and role of סברא? Is סברא universal? Is a non-Jew חייב to make a ברכה? H. The nature of סברא as a מחייב a. Saadia Gaon עכין סברא לפי רס״ג יש בסיס שכלי לכל המצוות, וכל מצוה ומצוה ויכול להכניס כל מצוה לתוך מסגרת ארבעה הכללים האלו: 1. השכל גוזר שהברואים חייבים להודות לבורא על החסד שעשה עמהם, 2. השכל מחייב עוד שהא-לוהים אינו מרשה לגדפו, 3. השכל מחייב עוד שהא-לוהים לא יתיר שהברואים יזיקו אחד לשני, 4. השכל מחייב שהא-לוהים יעמיס על האדם חובות הרבה למען יבוא על שכרו אחרי מילויין, אף שתועלתן אינה מובנת לו. לפי הרס״ג, ענין הכרת הטוב הוא הבסיס השכלי הראשון למצוות. 1. Abraham Grodzinsky, Torat Avraham i. Infinite obligations that result from שכל ii. Rational laws are obligatory and actionable/punishable iii. Inherent in man’s creation is to be ישר – to discern proper conduct and to act on it iv. Violation of a rational value is the same as violating Torah. הרב אברהם גרודזינסקי הי״ד, המשגיח הרוחני האחרון של ישיבת סלובודקה וגיסו של הרב יעקב קמנצקי זצ״ל, בספרו "תורת האד"ם" כתב: המצוות השמיעות הן שבע לבני נח ולאדה״ר שש או אחת, אבל מצוות השכליות אין מספר להן, ודין אחד לשני חלקי המצוות – העובר על דבר שהשכל מחייב אותו נענש עליו כעובר על דבר שנצטווה עליו, מפני שגם זה ציווי הוא. הכתוב אומר "כי ה' יתן חכמה – מפיו דעת ותבונה" (משלי ב:ו). כשברא הקב״ה את האדם נתן בו כח החכמה, ותכלית נתינה זו היא שישתמש האדם בכח חשוב זה – להבין ולהשכיל את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה. הוא נברא וספר תורה עמו נעשה – האלוקים את האדם ישר (קהלת). ועל האדם החוב מוטל לשמור את ישרותו זו, ולשמור ולעשות ככל אשר שכלו הישר מצוהו – והעובר על זה כעובר על תורת ה' הוא. כי חביב אדם שנברא בצלם אלוקים – חכמתו מעין חכמה של מעלה היא. a) Sodom was punished because of צדקה! Dor ha-Mabul was punished because of חמס! ומצאנו בענין אנשי סדום שהיו רעים לה' מאד בכמה עלילות נשחתות, כמו גזל וחמס ועיוות הדין וגלוי עריות, ואם כל זה – הזכיר הכתוב כי אבדו ונשמדו בעוון ביטול הצדקות, שנאמר (יחזקאל טז:מט): "הנה זה היה עוון סדום אחותך – גאון שבעת לחם ויד עני ואביון לא החזיקה." ודייק – שבני נח לא נצטוו על צדקה. וגם קשה – שהרי דור המבול נענשו על חמס. והראשון קשה לאלו הסוברים שאדה״ר לא נצטווה אלא על ע״ז – והאחרון קשה לכולי עלמא. ולמה נענשו אנשי מואב ועמון? הלא בני נח אינם מצוּוים על פיקוח נפש! b) Similarly, the punishment of other nations: ועוד, כתיב (ישעיהו פרק י): (ה) הוי אשור שבט אפי – ומטה הוא בידם זעמי...(ז) והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשב – כי להשמיד בלבבו ולהכרית גוים לא מעט...(יב)... אפקוד על פרי גודל לבב מלך אשור ועל תפארת רום עיניו...(יג) כי אמר – בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונתי – ואסיר גבולות עמים ועתידותיהם שושתי ואוריד כאביר יושבים...(טו) היתפאר הגרזן על החוצב בו – אם יתגדל המשור על מניפו – כהניף שבט את מרימיו – כהרים מטה לא עץ...(טז) לכן ישלח האדון ה' צבאות במשמניו רזון – ותחת כבודו יקד יקד כיקוד אש...(יז) והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה – ובערה ואכלה שיתו ושמירו ביום אחד. אולם – מאיפה מלך אשור מוזהר על גאווה וחוסר הכרה בהשגחה? אלא, כתב הגרא״ג, שכל השייך לענין אמונה ודעות – בני אדם מוזהרים עליהם. Source that sins of sevara are punishable.
מצינו שיש בין אומות העולם שנענשו בעבור "עבירות סברא" כדלעיל:
ספר עמוס פרק א
(ג) כה אמר ה' על שלשה פשעי דמשק ועל ארבעה לא אשיבנו – על דושם בחרצות הברזל את הגלעד.
(ד) ושלחתי אש בבית חזאל ואכלה ארמנות בן הדד.
(ה) ושברתי בריח דמשק והכרתי יושב מבקעת און ותומך שבט מבית עדן – וגלו עם ארם קירה אמר ה'.
(ו) כה אמר ה' על שלשה פשעי עזה ועל ארבעה לא אשיבנו – על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום.
(ז) ושלחתי אש בחומת עזה ואכלה ארמנתיה.
(ח) והכרתי יושב מאשדוד ותומך שבט מאשקלון – והשיבותי ידי על עקרון ואבדו שארית פלשתים אמר אדני ה'.
(ט) כה אמר ה' על שלשה פשעי צור ועל ארבעה לא אשיבנו – על הסגירם גלות שלמה לאדום ולא זכרו ברית אחים.
(י) ושלחתי אש בחומת צור ואכלה ארמנתיה.
(יא) כה אמר ה' על שלשה פשעי אדום ועל ארבעה לא אשיבנו – על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו ויטרף לעד אפו ועברתו שמרה נצח.
(יב) ושלחתי אש בתימן ואכלה ארמנות בצרה.
(יג) כה אמר ה' על שלשה פשעי בני עמון ועל ארבעה לא אשיבנו – על בקעם הרות הגלעד למען הרחיב את גבולם.
(יד) והצתי אש בחומת רבה ואכלה ארמנתיה – בתרועה ביום מלחמה בסער ביום סופה.
(טו) והלך מלכם בגולה – הוא ושריו יחדו אמר ה'.
ספר עמוס פרק ב
(א) כה אמר ה' על שלשה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו – על שרפו עצמות מלך אדום לשיד.
(ב) ושלחתי אש במואב ואכלה ארמנת הקריות – ומת בשאון מואב בתרועה בקול שופר.
(ג) והכרתי שופט מקרבה – וכל שריה אהרוג עמו אמר ה'.
- Maharitz Chayyot: Values that are derived from סברא have status of Torah
המהר״ץ חיות במבוא לתלמוד, פרק ד', עמוד רצ״א, כתב:
עוד יש לנו הרבה עניינים בתורה שבעל פה אשר לא באו אלינו באחד מאלו האופנים... רק דרך סברא משיקול דעת האדם, וכחן של הלכות אלו ג״כ דין תורה ממש להם... דברים הנטבעים בשכל אנושי ובהקש הדעת, שווין בדרכי הלמד והמתלמד – נלמדו מקרא... דברים הנלמדים מסברא שווין ממש לדבר הנלמד מדבר תורה, עד שהתעוררו בש״ס להקשות דהסברא תספיק והקרא מיותר... - Similarly, Rabbeinu Bahye on Sodom
וכן כתב רבנו בחיי על בראשית י״ח:כ, בענין סדום:
...אבל נגמר דינם בעון שהיו מואסים את הצדקה ולא היו משגיחים על ענייהם ועל רעיהם שהיו מוטלים ברעב. וזהו ביאר הכתוב על דרך הפשט "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" – שהיה חטאם מגיע לה', כעניין שכתוב בענין העניים (דברים טו) "וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא". והנביא העיד כן באמרו (יחזקאל טז): "הנה זה היה עון סדום אחותך – גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה", וכתיב (שם): "ותגבהנה ותעשינה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי". ולפי שהיו תדירין בחטא הזה – לכך נגמר גזר דינם עליו, שהרי אין לך אומה בעולם שלא יעשו צדקה אלו עם אלו, ואנשי סדום היו מואסים בה והיו אכזרים בתכלית, ואע״פ שלא ניתנה תורה עדיין – הנה הצדקה מן המצות המושכלות, ודבר מתועב הוא שיראה אדם את מינו מוטל ברעב והוא עשיר ושבע מכל טוב ואינו מרחם עליו להשיב את נפשו – על אחת כמה וכמה על מי שהוא מאומתו ודר עמו בעיר אחת. ועל כן אבדן ה' לאנשי סדום שהיו מונעים אותה – ולקח נקמת העניים. ומזה דרשו רז״ל: נקמתן של עובדי כוכבים ביד ישראל ונקמתם של ישראל ביד ענייהן. נקמתן של עובדי כוכבים ביד ישראל – שנאמר (יחזקאל כה:יד) "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל". ונקמתו של ישראל ביד ענייהן – שנאמר (דברים טו) "וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא". ביאורו – שאין העושר ניתן לעשיר אלא להבחין בו איך יתנהג. אמר רבי: כיון שעני זה עומד על פתחך – הקב״ה עומד על ימינו; אם נתת לו – זה שעומד על ימינו מברכך, ואם לאו – זה שעומד על ימינו נפרע ממך. שנאמר (תהילים ק"ט:ל״א) "כי יעמוד לימין אביון", כתוב אחד אומר (משלי כ"ב) "עשיר ורש נפגשו – עושה כולם ה'", וכתוב אחד אומר (שם כ"ט) "רש ואיש תככים נפגשו – מאיר עיני שניהם ה'". הא כיצד? כאן כשנתן לו – כאן כשלא נתן לו.
III. Proofs that Sevara Creates a 'חיוב דאורייתא' and that it is Universal
ראיה שסברא עכין אוניברסלית ויש לה סטאטוס דאורייתא
a. Sotah – regarding a minor
בפרשת סוטה נאמר: "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל" – שתצא מביתו וכל דיני סוטה חלים עליה. השאלה היא מה הדין אם היא קטנה?
- Rambam: includes minor in parsha of Sotah
הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק ג' הלכה ב' כתב: "הבא על הקטנה אשת הגדול – אם קידשה אביה הרי זה בחנק והיא פטורה מכלום ונאסרה על בעלה כמו שביארנו בהלכות סוטה. ואם היא בת מיאון – מכין אותו מכת מרדות והיא מותרת לבעלה ואפילו היה כהן."
ועיין עוד בהלכות סוטה פרק ב' הלכה ד':
"קטנה שהשיאה אביה – אם זינתה ברצונה נאסרה על בעלה, לפיכך מקנין לה לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה כמו שאמרנו. אבל קטנה בת מיאון – אין מקנין לה, שאין לה רצון להיאסר על בעלה, ואפילו היה כהן לא נאסרה עליו."
ועיין השגת הראב"ד שם:
"והלא אמרו (יבמות לג) פיתוי קטנה אונס הוא. ועוד: התראה לקטנה אינה התראה – שאין לה דעת. אלא אם זינתה ודאי – אסורה לבעלה כהן. ולא מצאתי הפרש בין קטנה לקטנה לענין פיתוי לומר קטנה בת מיאון אין לה רצון וייתן את הצער כמו אנוסה – אלא כולן שוות להתפתות בקלות הדעת."
a) Analysis of Emek Halachah
ומו"ז בשו"ת עמק הלכה חלק א' סימן כ"א הביא את התירוץ מהמהרי"ק (מובא בט"ז), דאף שהיא לא התכוונה לעבור על דברי התורה – מ"מ כן מעלה בבעלה, וע"כ אסורה לבעלה דכתיב "ומעלה בו מעל". שהסוטה עברה על שתי מעילות – מעילה בהקב"ה ותורתו, ומעילה בבעלה. וקטנה זו, אף שהיא בבחינת "אומר מותר" לגבי מעילה בהקב"ה – אבל אשמה בבעילה בבעלה, ולכן פסק הרמב"ם שאסורה לבעלה.
ומו"ז חקר מה הדין אם זינתה ברצון בעלה – שלכאורה לא מעלה בו, שהרי הוא הסכים למעשה הזנות, וגם הרמב"ם יודה שהיא מותרת לבעלה. ולפי זה נוכל להציל את הרמב"ם מסתירה גלויה לדבריו – שכבר הקשו עליו נושאי כליו, מהגמרא ביבמות ל"ג ע"ב – דפיתוי קטנה אונס נינהו. ובגמרא שם מדובר בהחליפו נשותיהם במזיד בידיעת הבעל, וא"כ אם היא קטנה נמצא שלא מעלה בהקב"ה – שהרי קטנה היא בגדר "אומר מותר", וגם לא מעלה בבעלה. ולבסוף הסיק מו"ז שהמעילה אינה תלויה בבעל לבדו אלא יש לקחת בחשבון דעת רוב בני אדם – שמעשיה בזה הם מעילה גמורה, למרות שבעלה קל הדעת ולא אכפת לו שהיא מזנה, ובטלה דעתו לגבי כל העולם. (ועי"ז פירש פירוש נאה וחדוד בלשון הילקוט שלכאורה אינו מובן כלל וכלל – ע"ש ודפח"ח.)
b) Our answer: Sevara creates a חיוב דאורייתא
יש לתרץ על פי מה שהבאנו לעיל – שהסברא יוצרת חיוב דאורייתא. הראב"ד ודעמיה סוברים – שהואיל וקטנה אינה חייבת במצוות הואיל ולא הגיעה לגדלות בגיל י"ב שנה ויום אחד – אין איסורים של זנות ומעילה בבעל חלים עליה. הם גם סוברים שאי אפשר שתהיה לה דעת ורצון לזנות, ולכן כל פיתוי קטנה אונס נינהו. אולם לפי הרמב"ם – יש לחלק בין פיתוי לזנות גם אצל קטנה.
3/ Radbaz: chiyyuv of katan in korbanot, kapparah
שו"ת רדב"ז חלק ו סימן ב אלפים צ״ד:
דעת רבינו שאין הקרבנות לעונש אלא לכפרה – וקטן נמי כפרה בעי, וכל היכא דאיכא היקישי לחומרא – מקשינן ולא לקולא. הילכך כי היכי דאיהי דגדולה חייבת מלקות – אף הבא עליה חייב קרבן, אע"ג דקטן הוא. ותו – דקרא הכי מוכח, דכתוב "בביקורת תהיה והביא את אשמו", משמע – כל שהיה לוקה הבועל מביא אשם. דאם לפי שיטת הראב"ד ז"ל הכי הו"ל למכתב: "והביא את אשמו וגו'" – "בביקורת תהיה" למה לי? אלא ודאי – לחומרא מקשינן. וכיון שהוא לוקה – אף הוא מביא אשם, אע"ג דקטן הוא, ועלו דברי הרב כהוגן.
4/ R. Shlomo Zalman Auerbach: katan has independent, personal חיוב
הרה"ג שלמה זלמן אויערבאך זצ״ל, בשו"ת מנחת שלמה חלק ב' סימן ע"ט כתב:
גם הקטן – הרי יודע שכך רצונו של הקב"ה, ולכן ה"ז חשיב כאילו גם מצד עצמו חייב בכל אלה. ורק – החיוב הזה אינו כ"כ חזק שיהא בכוחו להוציא גם את הגדול. ויתכן – שיש ליישב קצת בכך מה שתמה הר"ן בסוף פרק ב' במגילה על הרמב"ן, היינו: דכיון שגם הקטנים עצמם היו באותו הנס – הם מבינים יותר שצריכים להודות לה׳ על כך, וה"ז חשוב כאילו גם הם עצמם נצטוו על כך.
לפי הגמרא – בני נח אינם מצווין בקידוש השם, שהרי יש להם רק שבע מצוות ותו לא. אולם, אם סברא ענין אוניברסלי ויוצרת חיובים אוניברסליים שיש להם כח דין תורה, אז גם בני נח חייבים ע"י סברא, והחיובים האלו חלים כאילו הם גזירות מפיו של הקב"ה, וא"כ – יש להם יותר משבע מצוות. וכן הסברנו לעיל.
אולם – קשה לפי הסברנו, שמשמע מהגמרא סנהדרין עד ע"ב: "שבע מצוות נצטוו בני נח. ואם איתא (קידוש השם מצוה לבני נח) – תמני הויין!" וא"כ – מה כח סברא יפה?
אלא – נראה שמן התורה רק לשבע מצוות יש דין דאורייתא, אולם אצל בני נח הסברא אינה יכולה לברוא אלא כעין מצוה מדרבנן. וצ"ע.
Other explanation:
הרב אברהם גרודזינסקי הי"ד הביא את הפסוקים האלו כסמך לשיטה שיש חיוב דאורייתא הבא מן הסברא אפילו לבני נח, ולכן העמים האלו נענשו אע"פ שלא הייתה גזירה מפיו של הקב"ה.
אלא – צריך לומר שאי אפשר שיהיה לבני נח חיוב כעין דרבנן, שכל המושג של מצוות דרבנן – הבאים מכח "לא תסור" – אינו שייך לבני נח כלל. אלא צריך לחלק באופן אחר ולומר: שהמיעוט של שבע מצוות לבני נח אינו בא לאפוקי מצוות אחרות, אלא הוא בא ללמד שבית דין של בני נח מותר להם להעניש רק על שבע מצוות אלו ולא על אחרות – אם משום חשיבותן או משום סיבה אחרת.
האחרים הבאים מכח סברא – גם הם דאורייתא, אבל העונש ניתן רק לשמים ולא לבית דין. וא״ב אין קשה, שהרי בדברי עמוס – העונש בא ע"י הקב"ה ולא ע"י בית דין.
אולם – הרה"ג שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' ע"ט כתב באופן אחר, שטעון בירור:
"וכן גם בני נח – כולם חייבים להבין ולהאמין מתוך כל האמור בתורה שהעולם נברא בשביל ישראל, ולכן – אם חכמי התורה רואים שיש לנו צורך לחייב בכך גם את הנכרים, עליהם לדעת שכך רצון ה׳, והרי הם חייבים לשמוע בקולם של ישראל. גם אם נאמר שהציווי של 'לא תסור' נאמר באופן ישר רק לישראל – יכולים שפיר חכמים לא רק להפקיר ממונם אלא גם לחייבם בתקנותיהם. אך הם עצמם לא גזרו אלא על ישראל ולא על נכרים..."
ודבריו צ"ע.
