חיוב סומא במצוות (1988)

View The Text

This content is currently available in its original PDF format. As we expand the library, we plan to add a text version as well.

בעניין סברא (2008)

בריש פרק כיצד מברכין, ברכות ל"ה ע"א, הגמרא מחפשת מקור לחיוב אמירת ברכת הנהנין ומסיימת, "אלא סברא הוא אסור לא לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה." ופ' רש"י שם, "דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם." ענין סברא: לפי רס"ג יש בסיס שכלי לכל המצוות וכל מצוה ומצוה ויכול להכניס כל מצוה לתוך מסגרת ארבעה הכללים האלו: 1) השכל גוזר שהבראוים חייבים להודות לבורא על החסד שעשה עמהם, 2) השכל מחייב עוד שהא-לוהים אינו מרשה לגדפו 3) השכל מחייב עוד שהא-לוהים לא יתיר שהברואים יזיקו אחד לשני, 4) השכל מחייב שהא-לוהים יעמיס על האדם חובות הרבה למען יבוא על שכרו אחרי מילויין, אף שתועלתן אינה מובנת לו.לפי הרס״ג ענין הכרת הטוב הוא הבסיס השכלי הראשון למצוות.הרב אברהם גרודזינסקי, הי״ד, המשגיח הרוחני האחרון של ישיבת סלובודקה וגיסו של הרב יעקב קמנצקי, זצ״ל, בספרו "תורת האדם כתב,המצוות השמיעות הנה שבע לבני נח, ולאדה״ר שש או אחת, אבל מצוות השכליות אין מספר להן, ודין אחד לשני חלקי המצוות, העובר על דבר שהשכל מחייב אותו נענש עליו כעובר על דבר שנצטווה עליו, מפני שגם זה ציווי הי. הכתוב אומר "ה׳ יתן חכמה, מפיו דעת ותבןנה" (משלי ב׳ :וי), כשברא הקב״ה את האדם נתן בו כח החכמה, ותכלית נתינה זו הוא שישתמש האדם בכח חשוב זה, להבין ולהשכיל את הדרך אשר ילך בה, ןאת המעשה אשר יעשה. הוא נברא וספר תורה עמו, עשה האלוקים את האדם ישר אמר קוהלת, ועל האדם החוב מוטל לשמור את ישרותו זו, ולשמור ולעשות ככל אשר שכלו הישר מצוהו, והעובר על זה כעובר על תורת ה׳ הוא. ...כי חביב אדם שנברא בצלם אלוקים, חכמתו מעין חכמה של מעלה היא. המהר״ץ חיות במבוא לתלמוד, פרק די, עמי רצ״א, כתב, עוד יש לנו הרבה ענינים בתורה שבעל פה, אשר לא באו אלינו באחד מאלו האופנים...רק דרך סברא משיקול דעת האדם, וכחן של הלכות אלו ג״כ דין תורה ממש להם...דדברים הנטבעים בשכל אנושי ובהקש הדעת, שוים בדרכי הלמד והמתלמד נלמדו מקרא...דדברים הנלמדים מסברא שוה ממש לדבר הנלמד מן דבר תורה עד שהתעוררו בש״ס להקשות דהבסרא תספיק והקרא מיותר...לפי הגמי ב״נ אינם מצווין בקידוה״ש שהרי יש להם רק ז׳ מצוות ותו לא.1 אולם, אם סברא ענין אוניברסלי ויוצר חיובים אוניברסליים שיש להם כח דין תורה, אז גם ב״נ חייבים ע״י סברא והחיובים האלו חלים כאילו הם גזירות מפיו של הקב״ה, וא״כ יש להם יותר מז׳ מצוות. וכן…

Talmudic Analysis

בענין מצוות קידוש (1970)

הרמב״ם בפכ״ט מהל׳ שבת ה״א כתב וז״ל, מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה. עכ״ל. אולם בסה״מ מ״ע קרה הוסיף יסוד אחד אשר לכאורה השמיטו אח״כ בספר היד. שם גם כן כתב דזכור את יום השבת לקדשו כולל קידוש והבדלה, אבל הוסיף לשון זה; "והיותו נבדל משאר הימים שקדמו לו ושיבואו אחריו". והנה זהו דבר חדש, שמצוות זכור כוללת לא רק הבדלה "ביציאתו"; כלומר הבדלת יום השביעי מימי החול העתידים לבוא אלא גם "משאר הימים שקדמו לו". גם ספר החינוך, מצוה לא, העתיק מספר המצות, באמרו, "והבדלתו לשבח משאר הימים שלפניו ואחריו". וצריך להבין מהו מקור דין זה של הבדלת שבת מימים שקדמו לו. ועוד צ״ל למההשמיט הרמב״ם לשון זה בספר היד. ועוד, היאך מתקיים דין זה הלא אנחנו מבדילים רק במוצ״ש, ביציאתו, ואילו בליל שבת, בכניסתו, אנחנו רק מקדשים ולא מבדילים.למדנו בפסחים קי״ז ע״ב: א״ר אחא בר יעקב, וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, כתיב הכא למען תזכור את יום, וכתיב התם זכור את יום השבת לקדשו. והרשב״ם שם כתב, בין בכוס בין בתפילה. והגה הרמב״ם לא הזכיר דין זה בפירוש לא לענין כוס ולא לענין תפילה, ורק בנוסח של קידוש על הכוס (פכ״ט מהל׳ שבת ה״ב) הזכיר זכר ליצ״מ. וקשה, למה הביא הרמב״ם דין זה רק בקידוש על הכום ולא בתפילה, שלא כרשב״ם.ב. והנראה לומר בזה דמלבד דין הבדלה שהיא קיום מצוות זכור את יום השבת ביציאתו, בדומה לקידוש שהוא קיום המצוה בכניסת היום, יש דין מיוחד בעצם קיום הקידוש בכניסתו שצריך שתהיה בו גם הבדלה. והנ״מ בין ההבדלה דיציאתו לההבדלה שהיא חלק הקידוש בכניסתו, שההבדלה של מוצ״ש מבדילה את השבת מימים הבאים אחרי השבת, ואילו ההבדלה שהיא חלק מן הקידוש מבדילה את השבת מימים שקדמו לה. ויסוד דין זה היא מאמרו של ר׳ אחא בר יעקב הנ״ל דצריך שיזכיר יצ״מ בקידוש היום, דכל ענין יצ״מ הוא ההבדלה בין עם ישראל למצרים. ומקרא מלא הוא, "ושמתי פדות בין עמי ובין עמך" (שמות ח, י״ט). וכן בויקרא (י״א, מ״ה־מ״ו): "כי אני ה׳ המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים והייתם קדושים כי קדוש אני, זאת תורת הבהמה וכו׳ להבדיל בין הטמא ובין הטהור". יצ״מ היא פעולת הבדלה היסטורית, גוי מקרב גיוי, אשר בגללה חלה על עם ישראל קדושת ה׳ בהגל…

Talmudic Analysis

לענין צדקה (1986)

הרמב״ם בפ״י מהלכות מתנות עניים ה״טז פוסק: הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם כדי ללמד הזכרים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה ולא יהיו מבוזות, וכן הנותן מזונות לאביו ולאמו, הרי זה בכלל הצדקה, וצדקה גדולה היא שהקרוב קודם. האחרונים הקשו על הרמב״ם, שהרי מקורו הוא בגמרא כתובות נ׳ ע״א: "אשרי שומר משפט עושה צדקה בכל עת" – וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת? דרשו רבותינו שביבנה, ואמרי לה רבי אליעזר: זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים. וא״כ, קשה – הגמרא מדברת בקטנים והרמב״ם כתב "כשהם גדולים". ועיין בכסף משנה שכתב ש"גדולים" אין פירושו "גדולים ממש" אלא "גדולים משש", אך נראה שזה דחוק. ועיין בספר דרך אמונה להגר״ח קניבסקי שליט״א, שביאר שאולי מה שנאמר בגמרא "קטנים" היה לפני תקנת אושא, או שאף לאחר התקנה לא כופין, ולכן אם נתן – יש לו שכר מצות צדקה. ועוד קשה – שהרמב״ם סובר שכופין על הצדקה (פ״ט ה״יב), ואם כן מדוע לא כתב גם כאן שכופין על צדקה זו, והסתפק בדברי שבח? והרי בכלל קשה מתי כופין ומתי אין כופין. בגמרא כתובות מ״ט ע״ב נאמר שבאושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהם קטנים, אך להלכה אין כופין אלא באמיד. ואם אינו אמיד – כופין אותו בדברים (דהיינו: נוזפים בו ברבים). עוד נאמר שם (ס״ה ע״ב): אף על פי שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהם קטנים – אבל זן קטני קטנים, עד בן שש. לפי זה יש שלושה שלבים: קטני קטנים (עד גיל שש) – חייב במזונותיהם מצד הדין, כיון שכרוכים אחר אמם, כגמרא שם בשם ר׳ אסי. קטנים (משש עד הבגרות) – אין חיוב גמור, אך יש תקנה, ואם אמיד – כופין אותו; אם אינו אמיד – מלעיגין עליו. גדולים – הם מחוץ לחיוב המזונות, אך הרמב״ם מגדיר את הנתינה להם כצדקה גדולה. תוספות שם (ד״ה אכפייהו רבא) מקשים: איך ייתכן שכופין על הצדקה? הרי זו מצוות עשה שמתן שכרה בצדה – וידוע שאין כופין עליה. תירצו שבצדקה יש גם שני לאווין: "לא תאמץ" ו"לא תקפוץ". כלומר, הכפייה מבוססת על הלאו – לא על העשה בלבד. לפי זה, מי שכפוהו לתת צדקה קיים גם את מצות "פתח תפתח". מכאן עולה שיש שני יסודות במצות הצדקה: האחד – הסרת אכזריות (הקשורה לשני הלאווין), והשני – עשיית חסד (שייכת ל"פתח תפתח"). על ההסרה כופין – על העשייה אין כפייה. נראה שזו גם דעת הרמב״ם, בפ״י ממת״ע ה״ד: "כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות… אפילו נו…

Talmudic Analysis