Article
קדושה וקדיש (2001)
הנושא של קידוש השם בחז״ל יש לו שלוש צורות: מסירת נפש – עניין ״ייהרג ואל יעבר״, ״תנו לנו אחד מהם״, מחלוקת ר״ע ובן פטורא, וכו'. מעשים מוסריים לפנים משורת הדין; קדוש השם בדברים (״דברים שבקדושה״), ובעיקר – קדיש וקדושה. ועל זה האחרון נייחד את הדבור כאן. לכאורה המקור גם לקדיש גם לקדושה הוא – הפסוק "ונקדשתי" בתוך בני ישראל" (ויקרא כב לב). וכ״כ הזוהר (רע״מ, אמור, דצ״ג ע״א), שמקור הקדושה הוא ״ונקדשתי״. ובשבלי הלקט השלם (מהדורת ש״ק מירסקי, תשכ״ו, עמ׳ 149—150) כתב: "על מעשה הקדיש לא נמצא בידינו דבר מבורר היטב מן הראשונים, אך סמכוהו האחרונים על הפסוק הזה "ונקדשתי בתוך בני ישראל". נציע כמה קושיות פשוטות בעניין ה״קדושה״: א. אם אמנם קדושת השם בדברים מקורה בפסוק "ונקדשתי" – מדוע יש צורך בשתי תפילות שונות בנוסחתן ובתפקידן? ומדוע לא נקבע "קדיש" בתוך שמ״ע, או ״קדושה״ במקומו של ה״קדיש״ ? ב. מדוע דווקא בקדושה, ולא בקדיש, אנו מזכירים שהמלאכים אומרים קדושה? ג. בכל הוספות שבחזרת הש״ץ, ההוספה באה סמוך לפני החתימה – או לכה״פ אחר תחילת עצם הברכה, כגון: אתה חוננתנו; יעלה ויבוא; בספר חיים; עננו; וכו'. מדוע ה״קדושה" באה לפני "אתה קדוש", ולא אחריו, ומיד בסמוך לחתימה בא״י האל הקדוש"?ד. מדוע שונה ה״קדושה" מן הקדיש בזה, שב״קדושה" אנו מחויבים לעמוד דווקא, וברגליים מכוונות כמו בתפילה, עי׳ ש״ע או״ח סי׳ קכ״ה סעיף ב׳, מה שאינו כן בקדיש, שאין בו דין של רגליים מכוונות. עי׳ רמ״א או״ח ס׳ נ״ו סעיף ב׳, ועי׳ מג״א שם ס״ק ד׳ — שרק כשתפסו מעומד עומד, ואם לאו יכול לישב, ושכן נהג מהרי״ל והאר״י. וע׳ גם ט״ז או״ח סי׳ ג״ג סק״א.ובכדי להבין את עניין קדוה״ש בדברים, עלינו להתחשב עם מקור נוסף, והוא הספרי האזינו ל״ב, עה״ם "כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלקנו": "רבי יוסי אומר: מניין לעומדים בביהכנ״ס ואומרים ברכו את ה׳ המבורך, שעונים אחריהם ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד ז שנא׳: כי שם ה׳ וכו׳". והספרי מוסיף דינים אלה, שלומד מפסוקתגרה שבעל־סד.קדזה: אין מזמנין אלא בשלושה; שעונים אמן אחר המברך; בשכמל״ו; יהא שמיה רבא. ואח״ב עובר הספרי מדברי הלכה למה שנראה שהם דברי אגדה: "ומנין אתה אומר שלא ירדו אבותינו למצרים, אלא כדי שיעשה להם הקב״ה נסים וגבורות ובשביל לקדש את שמו הגדול בעולם ז שנא׳ (וכאן מביא הספרי כמה פסוקים, ומסיים:) כי שם ה׳ אקרא הבו גוד…
