הערות לסוגיית ברכת הנהנין

הערות לסוגיית ברכת הנהנין – ברכות לה (2002)

View The Text

This content is currently available in its original PDF format. As we expand the library, we plan to add a text version as well.

בענין מצוות קידוש (1970)

הרמב״ם בפכ״ט מהל׳ שבת ה״א כתב וז״ל, מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה. עכ״ל. אולם בסה״מ מ״ע קרה הוסיף יסוד אחד אשר לכאורה השמיטו אח״כ בספר היד. שם גם כן כתב דזכור את יום השבת לקדשו כולל קידוש והבדלה, אבל הוסיף לשון זה; "והיותו נבדל משאר הימים שקדמו לו ושיבואו אחריו". והנה זהו דבר חדש, שמצוות זכור כוללת לא רק הבדלה "ביציאתו"; כלומר הבדלת יום השביעי מימי החול העתידים לבוא אלא גם "משאר הימים שקדמו לו". גם ספר החינוך, מצוה לא, העתיק מספר המצות, באמרו, "והבדלתו לשבח משאר הימים שלפניו ואחריו". וצריך להבין מהו מקור דין זה של הבדלת שבת מימים שקדמו לו. ועוד צ״ל למההשמיט הרמב״ם לשון זה בספר היד. ועוד, היאך מתקיים דין זה הלא אנחנו מבדילים רק במוצ״ש, ביציאתו, ואילו בליל שבת, בכניסתו, אנחנו רק מקדשים ולא מבדילים.למדנו בפסחים קי״ז ע״ב: א״ר אחא בר יעקב, וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, כתיב הכא למען תזכור את יום, וכתיב התם זכור את יום השבת לקדשו. והרשב״ם שם כתב, בין בכוס בין בתפילה. והגה הרמב״ם לא הזכיר דין זה בפירוש לא לענין כוס ולא לענין תפילה, ורק בנוסח של קידוש על הכוס (פכ״ט מהל׳ שבת ה״ב) הזכיר זכר ליצ״מ. וקשה, למה הביא הרמב״ם דין זה רק בקידוש על הכום ולא בתפילה, שלא כרשב״ם.ב. והנראה לומר בזה דמלבד דין הבדלה שהיא קיום מצוות זכור את יום השבת ביציאתו, בדומה לקידוש שהוא קיום המצוה בכניסת היום, יש דין מיוחד בעצם קיום הקידוש בכניסתו שצריך שתהיה בו גם הבדלה. והנ״מ בין ההבדלה דיציאתו לההבדלה שהיא חלק הקידוש בכניסתו, שההבדלה של מוצ״ש מבדילה את השבת מימים הבאים אחרי השבת, ואילו ההבדלה שהיא חלק מן הקידוש מבדילה את השבת מימים שקדמו לה. ויסוד דין זה היא מאמרו של ר׳ אחא בר יעקב הנ״ל דצריך שיזכיר יצ״מ בקידוש היום, דכל ענין יצ״מ הוא ההבדלה בין עם ישראל למצרים. ומקרא מלא הוא, "ושמתי פדות בין עמי ובין עמך" (שמות ח, י״ט). וכן בויקרא (י״א, מ״ה־מ״ו): "כי אני ה׳ המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים והייתם קדושים כי קדוש אני, זאת תורת הבהמה וכו׳ להבדיל בין הטמא ובין הטהור". יצ״מ היא פעולת הבדלה היסטורית, גוי מקרב גיוי, אשר בגללה חלה על עם ישראל קדושת ה׳ בהגל…

Talmudic Analysis

הערה לעניין טוב עדי גיטין וקידושין (1996)

גיטין וקידושין דף ס״ה – יש כנראה הבדל בחשיבה בין ע״א לע״ב, לענין אם עדי קידושין הם עדי קיום או עדי ראיה. ונראה לעניות דעתי שעדי גירושין הם כוללים יותר אפילו מעדי קיום. והרי מצינו דין גט שכתבו הבעל בעצמו – דהוי גט אפילו בלי עדים בכלל – שכן עדי חתימה הם עדי מסירה. ואגב, אם עדי גיטין הם עדי קיום, מה לי כתב סופר (שאין גט בלי עדים), מה לי כ״י של הבעל – הלא כשניהם צריכים לעדים! אלא שכ״י הבעל הוא לגמרי לא בתור עדות כבחת״כ, שמעיד עכשיו לפני בית דין כל מה שקרה אי־פעם, אלא הוא כאילו המעשה של הגירושין נעשה עכשיו לפנינו, וכאילו בית הדין הוא בתור עדי מסירה – ואין צורך לעדים רגילים כלל, דהוי כמגרשה לפנינו. ממילא, כתב סופר צריך לעדים בתור עדי ראיה – דאל״ה אין אנו יודעים אם אמנם גירש – אבל כ״י הבעל הוי כאילו אנו עומדים על גביו בשעת גירושין, ולפיכך אין צורך לעדים, לא של קיום ולא של ראיה. והנה לגבי קידושין ע״י שטר – אם כ״י הבעל מחליף במקום עדים כמו שמחליף בגיטין – עיין ברשב״א לקידושין דף ס״ח ע״ב (בספר תורת הקדושה עמוד תי״ג ד״ה וסברא), שקובע שאין קידושין דומה לגיטין בזה, ובקידושין כ״י הבעל גם כן צריך לעדים – מה שאין כן בגט, דסבירא ליה שגט לומדים מממון, ותקנה היא הודאת בע״ד – ובגיטין אין בעיה, כי אין חיוב כלפי אחר, אלא אדרבה – מזכה לאחר. אבל בקידושין אין לומר דמהני הודאת בע״ד דהוי במקום דחוב לאחריני. ועיין שם בהערות, שהרמב״ן חולק על הרשב״א – ובהערות 525 וגם 552 מביא מחכמת מהרי״ט אלגאזי שחולק על הרשב״א. והנה ההסבר שלי מתאים לשיטת הרמב״ן ומהרי״ט, ודבריו של מהרי״ט כמעט מפורשים כסברתי. והרשב״א, שסובר שאין קידושין כגיטין לגבי טיב העדים, נראה להסביר שקידושין ע״י שטר צריך שהבעל יכתבו בעצמו, וצריך שיכוין לשם קידושין וכו׳. לפי הרמב״ן ומהרי״ט אלגאזי – כל הדינים של כתיבת גט יכולים לחול גם על קידושין בשטר. וכן משמע מלשון המחבר ונושאי כליו באהע״ז סי׳ ל״א. אבל הרשב״א יסבור שגט שאני – שמקרא טוען “וכתב ונתן” – שהכתיבה, שהיא השטר, היא חלק מעצם הגירושין. ואילו בקידושין, השטר אינו בתורת שטר כבחת״כ, אלא צורת אחרת של אמירה – שבמקום לומר בפיו “הרי את מקודשת לי”, אומר זאת בכתב, אבל לא בתורת שטר.

Talmudic Analysis

לעניין ברכת הנהנין – ברכות לה ע"א (2002)

בגמרא ברכות ל"ה ע"א שנינו: ת"ר, אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל. מאי תקנתיה? – ילך אצל חכם. ותמהה הגמרא: ילך אצל חכם – מאי עביד ליה? הא עביד ליה איסורא! – אלא אמר רבא: ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות, כדי שלא יבוא לידי מעילה. אמר ר' יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר: "לה' הארץ ומלואה". רבי לוי רמי: כתיב "לה' הארץ ומלואה", וכתיב "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" – לא קשיא, כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה. וכן בתוספתא מסכת ברכות (ליברמן, פ"ד ה"א): "לא יטעום אדם כלום עד שיברך, שנאמר לה' הארץ ומלואה. הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל, ויפסיד כל המצות". ודברי התוספתא סתומים, אך בפירוש "חסדי דוד" שם כתב לבאר עפ"י דברי שמואל בגמרא, שכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – הרי הוא כנהנה מקדשי שמים, ולפיכך נחשב כמועל בקדשים. ומכאן – שהעושה מצוה בלי ברכה לפניה, הרי הוא כמועל בקדשי קדשים. ושמעתי בשם מו"ר הרב זצ"ל, שכמו שבהנאה גופנית אסור לאדם ליהנות בלי "מתיר" – דהיינו ברכה – כך גם עשיית מצוה טעונה ברכה בתור מתיר. וזהו בדיוק מה שכתב בעל "חסדי דוד" כנ"ל. והרב הוסיף ראיה לדבריו מדברי הרמב"ם (הלכות ברכות פ"א ה"ג): "וכשם שמברכין על ההנאה – כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה. וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד, אף־על־פי שלא נהנה ולא עשה מצוה". הרי שהרמב"ם לומד מברכת הנהנין – שהיא מתירה את ההנאה – שגם עשיית מצוה טעונה ברכה בתור מתיר. וכן שמעתי בשם הרב, שהגר"א אמר שלא טוב לומר פרק תהילים לפני "ברוך שאמר" – ולא ביאר את נימוקו. והרב ביאר, ש"ברוך שאמר" הוא ה"מתיר" לאמירת שבחים בפסוקי דזמרה – ולכן, אם אמר למשל "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" לפני "ברוך שאמר", הרי זה כמועל – שחסר לו ה"מתיר". ודפח"ח.

Talmudic Analysis