המגביה מציאה לחבירו (1966)

View The Text

This content is currently available in its original PDF format. As we expand the library, we plan to add a text version as well.

סברא (2008)

בענין סברא I. The gemara and the major theme ברכות ל״ה ע״א: "אלא סברא הוא – אסור לא לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה." פי' רש״י שם: "דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם." What is the nature and role of סברא? Is סברא universal? Is a non-Jew חייב to make a ברכה? H. The nature of סברא as a מחייב a. Saadia Gaon עכין סברא לפי רס״ג יש בסיס שכלי לכל המצוות, וכל מצוה ומצוה ויכול להכניס כל מצוה לתוך מסגרת ארבעה הכללים האלו: 1. השכל גוזר שהברואים חייבים להודות לבורא על החסד שעשה עמהם, 2. השכל מחייב עוד שהא-לוהים אינו מרשה לגדפו, 3. השכל מחייב עוד שהא-לוהים לא יתיר שהברואים יזיקו אחד לשני, 4. השכל מחייב שהא-לוהים יעמיס על האדם חובות הרבה למען יבוא על שכרו אחרי מילויין, אף שתועלתן אינה מובנת לו. לפי הרס״ג, ענין הכרת הטוב הוא הבסיס השכלי הראשון למצוות. 1. Abraham Grodzinsky, Torat Avraham i. Infinite obligations that result from שכל ii. Rational laws are obligatory and actionable/punishable iii. Inherent in man’s creation is to be ישר – to discern proper conduct and to act on it iv. Violation of a rational value is the same as violating Torah. הרב אברהם גרודזינסקי הי״ד, המשגיח הרוחני האחרון של ישיבת סלובודקה וגיסו של הרב יעקב קמנצקי זצ״ל, בספרו "תורת האד"ם" כתב: המצוות השמיעות הן שבע לבני נח ולאדה״ר שש או אחת, אבל מצוות השכליות אין מספר להן, ודין אחד לשני חלקי המצוות – העובר על דבר שהשכל מחייב אותו נענש עליו כעובר על דבר שנצטווה עליו, מפני שגם זה ציווי הוא. הכתוב אומר "כי ה' יתן חכמה – מפיו דעת ותבונה" (משלי ב:ו). כשברא הקב״ה את האדם נתן בו כח החכמה, ותכלית נתינה זו היא שישתמש האדם בכח חשוב זה – להבין ולהשכיל את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה. הוא נברא וספר תורה עמו נעשה – האלוקים את האדם ישר (קהלת). ועל האדם החוב מוטל לשמור את ישרותו זו, ולשמור ולעשות ככל אשר שכלו הישר מצוהו – והעובר על זה כעובר על תורת ה' הוא. כי חביב אדם שנברא בצלם אלוקים – חכמתו מעין חכמה של מעלה היא. a) Sodom was punished because of צדקה! Dor ha-Mabul was punished because of חמס! ומצאנו בענין אנשי סדום שהיו רעים לה' מאד בכמה עלילות נשחתות, כמו גזל וחמס ועיוות הדין וגלוי עריות, ואם כל זה – הזכיר הכתוב כי…

Talmudic Analysis

לענין המגביה מציאה לחבירו (2000)

נפתח במשנה השנייה בבבא מציעא ובגמרא שעליה בעניין המגביה מציאה לחברו, מאחר ויש בביאור סוגיא זו כמה יסודות הנידונים במסכת שכדאי להתמקד ולהתעמק בהם. משנה בבא מציעא דף ט ע״ב: היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה, ואמר לחברו תנה לי, נטלה ואמר אני זכיתי בה – זכה בה. אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחילה – לא אמר כלום. ובגמרא דף י ע״א: רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו – המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו. מאי טעמא – הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים – לא קנה. אמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן – המגביה מציאה לחברו קנה חברו, ואם תאמר משנתנו – דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי. בראשונים יש חילוקי דעות בפירוש המחלוקת בין רב נחמן ורב חסדא מחד ורבי יוחנן מאידך. רש״י (ד״ה לא קנה וד״ה ואם תאמר משנתנו) לומד שהיסוד של מחלוקת האמוראים הוא שליחות – שרב נחמן ורב חסדא אומרים שהמגביה מציאה לחברו לא קנה שלא נתמנה לשליח על ידי המלוה ולכן הוא בגדר תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ולא קנה, ורבי יוחנן אומר שכן קנה, שמדובר כשאמר הרוכב אל ההולך "זכה", ובזה מינהו לשליח, ואם אמר רק "תנה" אין זה נחשב מינוי שליח ולא קנה. ותוספות (ד״ה תופס) חולקים על רש״י – דמבואר בכתובות דף פ״ד ע״ב שתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה אפילו אם עשאו לשליח, וזה נגד שיטת רש״י לגבי רב נחמן ורב חסדא. ובתוספות ד״ה אמר רבי יוחנן – העירו שגם רבי יוחנן סובר שתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה, וכן מובא בהדיא בכתובות שם, אלא שתוספות מצמצמים דין זה למקום שאין מגו – דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה – ובמציאה יש מגו שפיר, וכשאין – אמנם לא קנה. ונראה להסביר מחלוקתם כדלהלן: לרש״י, רבי יוחנן אומר דכיון שאמר "זכה" הוי כמינוי לשליחות, וכיון ששלוחו של אדם כמותו – יש לו רשות לתפוס בעד משלחו המלוה, ורב נחמן ורב חסדא אומרים שאין הבדל מהותי כלל בין "זכה" ל"תנה", ומשנתנו אינה מזכירה כלל "זכה", ואם אמר "זכה" אין זה שונה מ"תנה" ואינו מינוי שליח, ולכן אין לו מעמד לתפוס מרשות הלווה לטובת הבעל חוב – שע״י זה הוא חב לאחרים – והלווה יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את. ולפי זה מחלוקת האמוראים היא אם כשאמר "זכה" נחשב או לא נחשב כמינוי שליח. אבל זה ברור שלרש״י כולי עלמא סוברים ששליחות נותנת לו מעמד שיוכל לתפוס לבעל חוב. ותוספות יבארו …

Talmudic Analysis

לענין צדקה (1986)

הרמב״ם בפ״י מהלכות מתנות עניים ה״טז פוסק: הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם כדי ללמד הזכרים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה ולא יהיו מבוזות, וכן הנותן מזונות לאביו ולאמו, הרי זה בכלל הצדקה, וצדקה גדולה היא שהקרוב קודם. האחרונים הקשו על הרמב״ם, שהרי מקורו הוא בגמרא כתובות נ׳ ע״א: "אשרי שומר משפט עושה צדקה בכל עת" – וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת? דרשו רבותינו שביבנה, ואמרי לה רבי אליעזר: זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים. וא״כ, קשה – הגמרא מדברת בקטנים והרמב״ם כתב "כשהם גדולים". ועיין בכסף משנה שכתב ש"גדולים" אין פירושו "גדולים ממש" אלא "גדולים משש", אך נראה שזה דחוק. ועיין בספר דרך אמונה להגר״ח קניבסקי שליט״א, שביאר שאולי מה שנאמר בגמרא "קטנים" היה לפני תקנת אושא, או שאף לאחר התקנה לא כופין, ולכן אם נתן – יש לו שכר מצות צדקה. ועוד קשה – שהרמב״ם סובר שכופין על הצדקה (פ״ט ה״יב), ואם כן מדוע לא כתב גם כאן שכופין על צדקה זו, והסתפק בדברי שבח? והרי בכלל קשה מתי כופין ומתי אין כופין. בגמרא כתובות מ״ט ע״ב נאמר שבאושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהם קטנים, אך להלכה אין כופין אלא באמיד. ואם אינו אמיד – כופין אותו בדברים (דהיינו: נוזפים בו ברבים). עוד נאמר שם (ס״ה ע״ב): אף על פי שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהם קטנים – אבל זן קטני קטנים, עד בן שש. לפי זה יש שלושה שלבים: קטני קטנים (עד גיל שש) – חייב במזונותיהם מצד הדין, כיון שכרוכים אחר אמם, כגמרא שם בשם ר׳ אסי. קטנים (משש עד הבגרות) – אין חיוב גמור, אך יש תקנה, ואם אמיד – כופין אותו; אם אינו אמיד – מלעיגין עליו. גדולים – הם מחוץ לחיוב המזונות, אך הרמב״ם מגדיר את הנתינה להם כצדקה גדולה. תוספות שם (ד״ה אכפייהו רבא) מקשים: איך ייתכן שכופין על הצדקה? הרי זו מצוות עשה שמתן שכרה בצדה – וידוע שאין כופין עליה. תירצו שבצדקה יש גם שני לאווין: "לא תאמץ" ו"לא תקפוץ". כלומר, הכפייה מבוססת על הלאו – לא על העשה בלבד. לפי זה, מי שכפוהו לתת צדקה קיים גם את מצות "פתח תפתח". מכאן עולה שיש שני יסודות במצות הצדקה: האחד – הסרת אכזריות (הקשורה לשני הלאווין), והשני – עשיית חסד (שייכת ל"פתח תפתח"). על ההסרה כופין – על העשייה אין כפייה. נראה שזו גם דעת הרמב״ם, בפ״י ממת״ע ה״ד: "כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות… אפילו נו…

Talmudic Analysis