Note
מס' אבות פרק ה': בן תשעים לשוח (1989)
לכאורה מה שהתנא משמיענו כאן הוא שבהגיעו לגיל של תשעים, האדם מתחיל להתמוטט, כוחותיו נעלמים, ומפאת חולשתו הינו כפוף כאילו משתחווה ודומה שקרוב למיתתו – לא רק bowing אלא bowing out, ורוחו כגופו מתחיל להתכווץ, בחינת מבטמק ורע לו. אולם פירוש זה, שהוא הפירוש המקובל לרוב, נראה משובש לגמרי, שהלא כל ה"גילים" שקדמו לזה במשנתנו אינם תיאורים של בני הגיל אלא ייעודים או עצות טובות למה שכדאי ומתאים ונאה לאותו גיל. כך, למשל, "בן חמש למקרא" או "בן י״ג למצוות" או "בן עשר למשנה" וכו׳ אינם תיאורים למצב רגיל אלא משפטים נורמטיביים – דהיינו, מה שראוי להיות תפקידו של אדם בגיל מסוים. לפיכך נראה שחז״ל התכוונו למשהו אחר לגמרי באמרם "בן תשעים לשוח" – והיינו שכדאי וראוי לאדם בגיל זה להשתחוות. הנה ההשתחוויה היא מושג הלכתי – כל עבודה בבית המקדש כללה גם כן השתחוויה, שהכהן היה מחויב להשתחוות בסוף כל עבודה – של הקרבת קרבנות, או קטורת, או דישון המזבח, וכו'. המעיין בסוף מסכת תמיד יראה שההשתחוויה תמיד באה בסוף העבודה – לא באמצע ולא בתחילה. כך נראה מן המשניות שם, וכך נראה גם מדברי המפרשים הראשונים, וכן סיכם שם הגר״א שאין דין השתחוויה בכניסה למקדש לעשות את העבודה אלא רק בגמר העבודה. ולכאורה ההשתחוויה הזאת היא בעצם רק סמל שהעבודה מתקרבת לסיומה, שהכהן גמר מלאכתו ומוכן לשוב אחור מן המקדש. אבל באמת אין הדבר כן – כדברי הרא״ש שם: "אין ההשתחוויה ביאה ריקנית" – אינה סתם סמל בעלמא, כעין מחווה של כבוד והערכה, אלא "ההשתחוויה עבודה היא", כלומר, ההשתחוויה היא חלק אינטגרלי של העבודה והיא נחשבת בעצמה כעבודה – בדומה להקרבת הקרבן או הקטורת וכדומה. זאת אומרת, שההשתחוויה אינה סימן שאדם כבר נפטר מעבודתו, שחייו כבר תמו ואין לו מה לעשות במישור הרוחני, וכמו שהוא חלש גופנית כך הוא חלש רוחנית ובמה נחשב הוא – אלא אדרבה, כיוון שגמר רוב חייו, מוטלת עליו עכשיו המשימה הרוחנית האחרונה, אולי ה"עבודה" הכי־חשובה שלו, והיא ההשתחוויה. ואשרי אדם שזכה להתחייב לעבוד עבודה זו! ומדוע זה? מפני שלהשתחוויה יש שני מרכיבים. האחד – הבעת תודה ליוצרו על מתנת אריכות הימים והשנים. טבעי הוא שאדם הרוצה להכיר טובה לחברו מושיט לו ידו ובאמרו "תודה" מנענע לו בראשו – סימן להשתחוויה כשהוא משתחווה למלך או לאביו. והמרכיב השני הוא הכניעה – שהאדם המשתחווה כאילו אומר…
