Home Home / דברי חיזוק והתעורות למנהיגי המזרחי בארה…

Speech

December 4, 1996

דברי חיזוק והתעורות למנהיגי המזרחי בארה"ב (1996)

Vayishlach Chanukah Mizrachi
View The Text

This content is currently available in its original PDF format. As we expand the library, we plan to add a text version as well.

RELATED CONTENT

Article

Religious Zionism in the Diaspora - for Amit (1998)

For a number of years in the United States, there has been a feeling of frustration and failure that has plagued the religious Zionist movement (Mizrachi). Partly it is the result of organizational and institutional reasons. Partly it is political, as we are aware of radical changes in the policy of the Mafdal (National Religious Party) in Israel. In addition, there are also psychological and existential elements: confusion, embarrassment, ambivalence. We are in the midst of a major, disturbing identity crisis. As we go to sleep at night we ask ourselves: What is Religious Zionism? Where is it leading? The answers are not easy. We dare not permit this spreading malaise to push us over the brink into the abyss of despair, thus crippling our initiative. We can correct the mistakes, and we not only can, but we must avoid such intimations of hopelessness. Permit me to illustrate my point from a halachic source.Lighting the Way: The Rambam rules that Hanukkah candles should be placed outside the entrance to one's house, a handbreadth on the left hand side entering the house, so that the mezuzah will be on the right hand side and the Hanukkah candles on the left side. It is difficult to understand from where Rambam (and the Gemara) derived this halacha. Why the entrance to the house? If the main requirement is that the one who lights (the candles) be surrounded with mitzvot (commandments) aside from publicizing the miracle, why should he not light the candles near the window while he is covered with a tallit (prayer shawl). In any case, he is surrounded by mitzvot and the miracle is publicized.I submit that the entrance to the house is a symbol of instability, the lack of self-confidence, a result of standing on the threshold, on the borderline between the inside and outside, when one cannot decide whether he is going in or staying out. The straddling at the entrance is symbolic of self-doubt, hesitancy, diffidence.Further regarding Hanukkah, the Rambam writes: "It is kn…
Miketz Chanukah Zionism Mizrachi

Speech

הועידה העולמית של המזרחי (1997)

צר לי שידידנו השר פרוס׳ יעקב נאמן נאלץ להעדר ממושב זה של הכנס. בכלל, נח לי להיות כרוך אחר מר נאמן. שמי "לאם" פירושו צאן או כבש, מה שמאוד זקוק לרועה נאמן, ובפרט שהוא גם רועה נאמן, גם רואה נאמן. ובשם כולכם, הנני מאחל לו הצלחה בכל דרכיו. הוזמנתי להרצות בפניכם על תפקיד המזרחי בחו״ל, ובעיקר על הציונות הדתית בארה״ב. ואפילו לא הגבלתם אות׳ לחו״ל, לא הייתי מהין לדבר על המצב כאן בארץ כשאתם בחזית ובאמצע העניינים ואנחנו בני חו״ל, למרות שלגם במזרח, אנו "בסוף מערב", בארצות ההרווחה והשלווה. נודה על האמת. זה כמה שנים שגוברת עלינו תחושת נסיגה וכשילון, מקצתה על יסוד מרכיבים ארגוניים ומוסדיים, מקצתה פוליטית כאשר אנו מודעים לשינויים רדיקליים שחלו במדיניות המפד״ל בארץ, ומקצתה תופעות פסיכולוגיות וקיומיות. בלבול ומבוכה, תימהון לבב, אמביוולנטיו-ת ואי־בהירות כללית-הם מנת חלקנו כאשר על משכבנו• בלילות אנו שואלים את עצמנו: מ׳ אתה המזרחי, מהי הציונות הדתית, לאן פנינו מועדות? והתשובות לא קלות. איך נטפל במשבר זה של זהות פונדמנטאלית? ואיר עלינו לתפקד? נציג שלש נקודות: ראשית, אנחנו לא גלמודים במבוכתנו. התמורות הפוליטיות, החולשות האירגוניות, ההיסוסים הפסיכולוגיים והספקות האכזיסטנציאל״ם הם נחלת כל העולם המערבי המפותח־־ואול׳ גם חלקים חשובים של ה״עולם השלישי״־-בשנים אלה של חתימת המאה העשרים. האם יש תנועה ציונית אחרת שאינה דואגת אותה דאגה, שאינה סובלת מאותה חולשה? יתר על כן, ספקות ופקפוקים יסודיים אלה וכיוצא בהם הם בעיקר אופייניים לכל גישה מתונה, לכל מי שדוגל ב״דרך האמצעי" שהתווה לנו הרמב״ם. כל זה בהחלט אינו חדש דווקא לתנועת המזרחי. כבר לפני כמאה שנים, כתב הרב יצחק ניסנבוים, מגדול׳ מנהיגי המזרחי, את הדברים האלה: "אנחנו הציוניים החרדיים [בלשוננו היום: הדתיים] נמצאים בין הפטיש והסדן. אין אנו יכולים ואיננו חפצים לוותר על אות אחת שבתורתנו, ולא על סעיף אחד שבציונות". והרב מאיר ברלין התלונן: "אנחנו המזרחיים נמצאים במצב הבלתי־נעים לעמוד בין שתי החזיתות". המחלה היא ישנה, ולפיכך אין להרשות לרגשות כאלה להטיל אימתם עלינו. 1 fe:mizrachi.dgs-12/26/97 שנית, פרדוכס מעניין, כמעט אבסורד־־רגש זה של כישלון גובר עלינו בו בזמן שבארץ הציונות הדתית חדרה לשכבות החברה הישראלית שהיו אטומות וסגורות לנו עד הנה- לצה״ל, לעולם האקדמ…
Mizrachi

Speech

מזרחי בעידן של התחדשות (1997)

היום הוא יום ראשון של חנוכה, וראוי אפוא להעיר הערה קלה על טיב חג האורים כהקדמה לדבריי. תמיד השתוממתי: מדוע כל החגיגיות וריבוי הטקסים, כל ההתעסקות הזאת, מסביב לזיכרון חנוכת בית המקדש ע״י החשמונאים – שבעצם הם רק הקימו מחדש מה שהיה קיים כבר – ואנו כמעט מעלימים עין לגמרי מאותו מקדש שנבנה מלכתחילה ע״י שלמה המלך? שמונה ימים אנו מקדישים לשיקום, ואפילו לא יום אחד לעצם הבנייה! הייתכן? – והתשובה פשוטה: אמנם כך הוא טבע הדברים. כשמנסים לבנות מחדש מה שנעשה כבר מקדמת דנא, לשקם היכל שנבנה ונחרב, העבודה יותר קשה, המאמץ יותר מייגע, הניסיון הוא ללא השראה וללא אומץ, ללא דרמה וללא התעלות הנפש והתרוממות הלב, ונעדרים ההמונים המשמיעים תרועות־הידד ומחיאות כפיים. בלשון חז״ל (יומא כ״ט:) "מיגמר בעתיקתא קשה מחדתא" – הישן קשה מן החדש. אבל – דווקא בגין הקושי והעדר ההתעודדות מבחוץ, יש לעבודת השיקום והשחזור זכות יתירה וכבוד מיוחד. מה שעשו החשמונאים לשקם את המקדש ולשחזר את המזבח דרש מהם יותר כוח מוסרי, יותר שאר־רוח, יותר גבורה פנימית, ממה שנדרש משלמה המלך כשבנה את הבית לראשונה. ועל כן קבעה ההלכה שמונה ימים לחנוכת המקדש ע״י החשמונאים, וכמעט ללא זכר למעשה שלמה. – וכשרון נפלא זה של התחדשות הוא שצריך לעמוד לנו כעת, אחרי מאה שנים של בניין וניצחון, של קשיים ובעיות, של חורבן ותקומה. זהו האתגר שלנו: לבנות מחדש בהתאם לתנאי־חיים חדשים, למציאות חדשה. אם הקונגרס הראשון הפך לדבר שבאגדה בגלל החידוש המקסים שבו, אז הקונגרס הנוכחי צריך להתמסר – על־ידי עבודת ההתחדשות – לשקם את התנועה הציונית כך שתהיה בת־קיימא ובעלת השפעה יצירתית במערכת הנושאים הפרובלמטיים שהם עומס דורנו. – בכדי שהתנועה הציונית תצליח במשימתה, עליה לגשת לעבודתה ברגש של צניעות, כלומר, להכיר שאין היא הגורם היחידי בקביעת גורלה של האומה. אם היא רוצה למצוא דרך סלולה במציאות חדשה זו, עליה להתמקד במספר מצומצם של מטרות ולא לחבוק זרועות־עולם, לא לבלוע את הכל. – התנועה הציונית היא לא המדינה. היא לא כל העם היהודי. עליה לקדם את האינטרסים של המדינה והעם כמיטב יכולתה – אבל לא להסתבך בדברים שהיא לא מומחית בהם ושבסופו של דבר תפסיד הרבה יותר ממה שתרוויח, ותוסיף עוד קיסמים למדורת המחלוקת שפוקדת אותנו. היא כן מומחית בבניין הארץ ובעלייה, ועליה להמשיך ולתרום לתחומים חיונ…
Mizrachi