Article
אמונה וכפירה בימינו
שלוש גישות לכפירה. הראשונה היא תפיסת הכפירה על-ידי הכפירה עצמה. (כמובן, המונח "כפירה" היא כעין מעפרת המכסה על כל מיני כפירה לסוגיהם. דבריי בזה מכוונים איפא לליקוט של הרבה שיטות על-פי הצד השוה שבהן וכאילו הן עשויות מעור אחד.) האדם המודרני המתוחכם הגיע לבגרותו, השתחרר מן הדת שהיא, לדעתו, משענת פסיכולוגית שהאנושות בצעירותה נזקקה לה. האדם האבטונומי בן דורנו מקבל על עצמו, מתוך גבורה מוסרית בדידות בעולם שאין לו בורא, אין לו ערך טרנצנדנמאלי, ואין לו תכלית. כל אלה משוללים על-ידי הכרתו שהחיים האורגניים, לרבות גזע האדם, הופיעו עלי אדמות על פי החוקים האימננטיים של תורת ההתפתחות הטבעית. על האדם ליצור ערכיו בחיים בעצמו, ולא לתלות תקוותיו על הזיות. הכפירה היא איפא לדידו סימן לאי-תלותו הרוחנית ולבגרותו הפסיכולוגית של הכופר.הגישה השנייה ידועה היטב ביהדות, וגם הוגי דעות של דתות אחרות ואסכולות מסוימות בפסיכולוגיה של הדת גורסים אותה. לפיה, האדם הוא לא רק "הומו-ספינס" כי אם "הומו רליגיוסם". כשם שהוא מטבעו בר-דעת, כך הוא במהותו יצור דתי. יוצא, שהכפירה היא תופעת-שוא, ארעית, שטחית. אין לה אחיזה במציאות, ואינה כי אם זמורת זר באדם שהוא בעצם טבעו מאמין.זוהי שיטה חסידיה מובהקת. כשם שמחוללי התנועה שללו את מציאותו המטפיסית של הרע, כך שללו את ישותו האמיתית של עושה-הרע.*בפרק ראשון של ספרי Faith and Doubt (הוצ' כתב,נו יורק 1971) דנתי במכלול הבעיות של אמונה וספק, ושם קבעתי את ההבדלים בין ספק לכפירה. כאן אני מתמודד, מעמדה שונה, עם הכפירה כשהיא לעצמה. מאמר זה בנוי על יסוד דברים שהשמעתי בהרצאה במוסד הרב קוק, תשל״א.אותה אופטימיות דתית מפרנסת אח שתי הדעות גם יחד: גם הרע וגם הכפירה הם שלילייח, הזיות.הגישה השלישית, אותה נוקט כותב השורות האלה, מבדילה בין ההנחה והמסקנה שבגישה השנייה. אם אמנם האדם הוא יצור דחי בטבעו, אין הכרח להשיק שהכפירה היא דמיונית ומשוללת המציאות. וזאת משני טעמים: הסתכלות במציאות והתבוננות בעצם טיב האמונה, מן המציאות המרה של חיינו אנו לומדים שהכפירה פרשה כנסיה על רוב העולם, ומן האמונה עצמה אנו מסיקים שיצר — הכפירה חבוי בלבו של האדם המאמין מנעוריו.כשם שהסתכלות בהווי העולם המודרני מאז השואה אינה נותנת מנוחה לנמשינו בתפיסתנו את הרע (בעיקר, הרע המוסרי, כפי שחלקו הפילוסופים את סוגי הרע) ואינ…
