אין קידוש אלא במקום סעודה (1988)

View The Text

This content is currently available in its original PDF format. As we expand the library, we plan to add a text version as well.

אין איסור חל על איסור (1996)

מגמתי בזה להסביר כמה שאפשר מן השיטות בחז״ל בענין אין אחע״א, הן השיטה שכן אחע״א עד לזו שתמיד אין אחע״א, והדרגות ביניהן, דהיינו, איסור כולל ואיסור מוסיף. (הערה: יש אמנם ג׳ דרגות כאלה — השתים שהזכרתי, ובת-אחת, אבל שני איסורים הבאים בב״א אינו מעניננו כי הטעם שם פשוט שא״א לברר איזה קודם) והנה, יש סוברים שגם באיסור כולל גם באיסור מוסיף אומרים שאחע״א, ויש כאלה שסוברים שרק לגבי איסור מוסיף אומרים אחע״א, אבל איסור כולל אה״נ אין אחע״א — ושיטה זו היא של רבי יוסי הגלילי בחולין דק״א ע״א (לפי פירוש רש״י שם רד״ה ואיסור כולל באיסור חמור אית ליה, שרש״י מגדיר "איסור כולל באיסור חמור" כאיסור מוסיף).הגמ' שם מדגימה איסור כולל כגון גיד הנשה בבהמה שנתנבלה, שאיסור נבילה מוסיפה איסור על הבשר שהיה מותר קודם לכן, ואיסור מוסיף הוא כגון גיד הנשה בבהמה שהקדישה או שהפכה להיות שור הנסקל, יען שבשני אלה הכל אסור בהנאה, וא״כ כיון שמוסיף איסור הנאה לאיסור אכילה, הרי זה איסור מוסיף ואחע״א.ונראה שההבדל ביניהם הוא שאיסור כולל היינו שמוסיף איסור על חתכות אחרות, שהיו מותרות עד הנה, שכולל חתיכות אחרות, ואיסור מוסיף הוא שמוסיף איסור חדש על אותה חתיכה עצמה.ונראה להסביר השיטות האלה, ובפרט זו של ריה״ג, עפ״י הבנה בעצם טיב איסורי תורה בכלל, והיינו, שיש לומר שכל איסורי תורה הם מאוסים ומתועבים במהותם. ויש גם לומר להיפך, שהאיסורים הם לא אוביקטיביים או אונטולוגיים, אלא סוביקטיביים, ואולי פדגוגיים-- "רב אמר לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, וכי מה איכפת ליה להקב״ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות" — (בראשית רבה (וילנא) פרשה מד ד״ה א אחר הדברים). וזה דומה אבל לא לגמרי למונחים ההלכיים של איסור גברא ואיסור חפצא.והנה אם נאמר שהאיסורים הם עצמיים ואונטולוגיים, נמצא שהחפצא של איסור כבר אסור לאדם מטעם היותו בעצם מאוס ומתועב, ומה איכפת לי כמה איסורים רוכבים עליו הלא כבר תועבה הוא לאדם, ובכן ודאי אין אחע״א, שאין טעם לאסור עוד הפעם מה שכבר מרוחק מן האדם בעצם מהותו. אבל אם האיסור הוא סוביקטיבי, חלק של חינוך הגברא לקראת קדושה וטהרה, מבלי לזהות את החפצא כמושחת במהותו, הלא בזה יש דרגות על גבי דרגות, וכל מה שמוסיפים איסורים חדשים מחנכים את האדם עוד יותר לצרף את מדותיו ולהתקרב להק…

Talmudic Analysis

בענין מצוות קידוש (1970)

הרמב״ם בפכ״ט מהל׳ שבת ה״א כתב וז״ל, מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה. עכ״ל. אולם בסה״מ מ״ע קרה הוסיף יסוד אחד אשר לכאורה השמיטו אח״כ בספר היד. שם גם כן כתב דזכור את יום השבת לקדשו כולל קידוש והבדלה, אבל הוסיף לשון זה; "והיותו נבדל משאר הימים שקדמו לו ושיבואו אחריו". והנה זהו דבר חדש, שמצוות זכור כוללת לא רק הבדלה "ביציאתו"; כלומר הבדלת יום השביעי מימי החול העתידים לבוא אלא גם "משאר הימים שקדמו לו". גם ספר החינוך, מצוה לא, העתיק מספר המצות, באמרו, "והבדלתו לשבח משאר הימים שלפניו ואחריו". וצריך להבין מהו מקור דין זה של הבדלת שבת מימים שקדמו לו. ועוד צ״ל למההשמיט הרמב״ם לשון זה בספר היד. ועוד, היאך מתקיים דין זה הלא אנחנו מבדילים רק במוצ״ש, ביציאתו, ואילו בליל שבת, בכניסתו, אנחנו רק מקדשים ולא מבדילים.למדנו בפסחים קי״ז ע״ב: א״ר אחא בר יעקב, וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, כתיב הכא למען תזכור את יום, וכתיב התם זכור את יום השבת לקדשו. והרשב״ם שם כתב, בין בכוס בין בתפילה. והגה הרמב״ם לא הזכיר דין זה בפירוש לא לענין כוס ולא לענין תפילה, ורק בנוסח של קידוש על הכוס (פכ״ט מהל׳ שבת ה״ב) הזכיר זכר ליצ״מ. וקשה, למה הביא הרמב״ם דין זה רק בקידוש על הכום ולא בתפילה, שלא כרשב״ם.ב. והנראה לומר בזה דמלבד דין הבדלה שהיא קיום מצוות זכור את יום השבת ביציאתו, בדומה לקידוש שהוא קיום המצוה בכניסת היום, יש דין מיוחד בעצם קיום הקידוש בכניסתו שצריך שתהיה בו גם הבדלה. והנ״מ בין ההבדלה דיציאתו לההבדלה שהיא חלק הקידוש בכניסתו, שההבדלה של מוצ״ש מבדילה את השבת מימים הבאים אחרי השבת, ואילו ההבדלה שהיא חלק מן הקידוש מבדילה את השבת מימים שקדמו לה. ויסוד דין זה היא מאמרו של ר׳ אחא בר יעקב הנ״ל דצריך שיזכיר יצ״מ בקידוש היום, דכל ענין יצ״מ הוא ההבדלה בין עם ישראל למצרים. ומקרא מלא הוא, "ושמתי פדות בין עמי ובין עמך" (שמות ח, י״ט). וכן בויקרא (י״א, מ״ה־מ״ו): "כי אני ה׳ המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים והייתם קדושים כי קדוש אני, זאת תורת הבהמה וכו׳ להבדיל בין הטמא ובין הטהור". יצ״מ היא פעולת הבדלה היסטורית, גוי מקרב גיוי, אשר בגללה חלה על עם ישראל קדושת ה׳ בהגל…

Talmudic Analysis

הערה לעניין טוב עדי גיטין וקידושין (1996)

גיטין וקידושין דף ס״ה – יש כנראה הבדל בחשיבה בין ע״א לע״ב, לענין אם עדי קידושין הם עדי קיום או עדי ראיה. ונראה לעניות דעתי שעדי גירושין הם כוללים יותר אפילו מעדי קיום. והרי מצינו דין גט שכתבו הבעל בעצמו – דהוי גט אפילו בלי עדים בכלל – שכן עדי חתימה הם עדי מסירה. ואגב, אם עדי גיטין הם עדי קיום, מה לי כתב סופר (שאין גט בלי עדים), מה לי כ״י של הבעל – הלא כשניהם צריכים לעדים! אלא שכ״י הבעל הוא לגמרי לא בתור עדות כבחת״כ, שמעיד עכשיו לפני בית דין כל מה שקרה אי־פעם, אלא הוא כאילו המעשה של הגירושין נעשה עכשיו לפנינו, וכאילו בית הדין הוא בתור עדי מסירה – ואין צורך לעדים רגילים כלל, דהוי כמגרשה לפנינו. ממילא, כתב סופר צריך לעדים בתור עדי ראיה – דאל״ה אין אנו יודעים אם אמנם גירש – אבל כ״י הבעל הוי כאילו אנו עומדים על גביו בשעת גירושין, ולפיכך אין צורך לעדים, לא של קיום ולא של ראיה. והנה לגבי קידושין ע״י שטר – אם כ״י הבעל מחליף במקום עדים כמו שמחליף בגיטין – עיין ברשב״א לקידושין דף ס״ח ע״ב (בספר תורת הקדושה עמוד תי״ג ד״ה וסברא), שקובע שאין קידושין דומה לגיטין בזה, ובקידושין כ״י הבעל גם כן צריך לעדים – מה שאין כן בגט, דסבירא ליה שגט לומדים מממון, ותקנה היא הודאת בע״ד – ובגיטין אין בעיה, כי אין חיוב כלפי אחר, אלא אדרבה – מזכה לאחר. אבל בקידושין אין לומר דמהני הודאת בע״ד דהוי במקום דחוב לאחריני. ועיין שם בהערות, שהרמב״ן חולק על הרשב״א – ובהערות 525 וגם 552 מביא מחכמת מהרי״ט אלגאזי שחולק על הרשב״א. והנה ההסבר שלי מתאים לשיטת הרמב״ן ומהרי״ט, ודבריו של מהרי״ט כמעט מפורשים כסברתי. והרשב״א, שסובר שאין קידושין כגיטין לגבי טיב העדים, נראה להסביר שקידושין ע״י שטר צריך שהבעל יכתבו בעצמו, וצריך שיכוין לשם קידושין וכו׳. לפי הרמב״ן ומהרי״ט אלגאזי – כל הדינים של כתיבת גט יכולים לחול גם על קידושין בשטר. וכן משמע מלשון המחבר ונושאי כליו באהע״ז סי׳ ל״א. אבל הרשב״א יסבור שגט שאני – שמקרא טוען “וכתב ונתן” – שהכתיבה, שהיא השטר, היא חלק מעצם הגירושין. ואילו בקידושין, השטר אינו בתורת שטר כבחת״כ, אלא צורת אחרת של אמירה – שבמקום לומר בפיו “הרי את מקודשת לי”, אומר זאת בכתב, אבל לא בתורת שטר.

Talmudic Analysis