I. Introduction: old Jewish custom that שה״ג אחרי מנחה – the Haggadah is read up to "ר״מ אומר." Just at that point – "עד כאן אומרים את השבת הגודל!" – has become a folk expression for “enough!” But this may be an erroneous interpretation. R. Meir Shapiro (Lublin) tells: in the beginning, he introduced the new idea of a comfortable yeshiva, etc., and was criticized: כך היא דרכה של תורה וגו. He told: Hasidic travelers were caught for פסח in a Mitnagdic town. On Passover night, one of them was honored to lead the davening – so he began to say "Va’omer lifneihem," as is the Hasidic custom.

Gabbai angrily stopped him—"We don’t do that here!"

After service, one Hasid shows Gabbai Yalkut where "Va’omer lifneihem" is required (as is Sephardic tradition). Mitnaged answers: Tosafot comments: "Lo amar."

Hasid replies: Yes, true. But what makes you think he stamped foot and banged fist and shouted, "No, don’t say it"? Maybe he sighed and groaned and lamented: "Unfortunately, lo amar—he didn’t say it." We fail to recite such a beautiful prayer.

So—says Lubliner—Tanna laments: "Lo amar."

And—that is tone and temper of Dayyenu.

What a pity! We stop just before main part:

Indeed, for these reasons, we shall on this page take for our text that very passage:

"הוציאנו ממצרים ועשה בהם שפטים ונתן לנו את ממונם וקרע לנו את הים והעבירנו בו בחרבה ואבד את צרינו בו וסיפק צרכינו במדבר ארבעים שנה וזיננו את המן ונתן לנו את השבת וקרבנו לפני הר סיני ונתן לנו את התורה והכניסנו לארץ ישראל ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו"