נכבדה וחשובה זו ולתת לי הזדמנות להפגש עם אחי בני ישראל שבמדינת ישראל. ותודתי נתונה ליושב הראש של הערב הזה על שהוא קבע את הקצוות של התמונה הדתית בעולם של היהדות, ולפיכך הוא כבר נתן לנו את המסגרת שאוכל להכניס בה את הנושא שלי. הנושא בדיוק שעליו אני רוצה לדון הלילה הוא "קוים לדמותה של האורטודוקסיה המודרנית בארהבי, ואז אקדים. ואומר מיד שהשם אורטודוקסיה אינו מוצא חן בעיני כל עיקר, מילה יונית זו מקורה לא פן הכתוב ולא פחזי׳ל אלא מן הריפורם שכינו בשם זה את אלה שלא הסכימו לפרוק את גדרי הדת יחד איתם. לכינוי זה שזכינו לו בדלית ברירה נוסף עוד שם לואי שהוא אף הוא חסר טעם במידה מרובה וזה "מודרני שלאמיתו של דבר איני יודע מה זה פודרני. בכל זאת שני השפות הללו "האורטודוקסיה המודרנית" אם שהם שניהם בלתי מרוצים ורצויים פספנים הם בפידה פספקת את התנועה הזאת של היהדות באפריקה אשר עליה ועל סגנון הייה אני מיחד אח הדיבור הלילה, סוף סוף לפי התלמוד "בתר טעפא אזלינן ולא בתר שמא" אחרי התוכן ולא אחרי השם, ואם השם של התנועה "האורטודוקסיה המודרנית•• איננו כה מוצלח הרי הוכנה אני מקוה הוא רב משקל ורב ערך. נתחיל מן היש המעשי, האורטודוקסיה המודרנית היקימה בארה״ב ומקימת רשת של פוסדות בעלי שם רוב בהי הכנסת החרדים הם פן הסוג שקראנו לו הלילה "האורטו- דוקסיה המודרנית" והם מיוצגים ע"י איחוד בהי הכנסה האורטודוקסיים ואשר הם פן היוזמים העיקריים של בתי הכנסה אשר בירושלים. רוב הרבנים האורטודוקסיים בארה״ב הם פה שכינינו אורטודוקסיים מודרניים ולמעלה ם800 ועד 1000 פהם שיכים לאירגון א צי בנם הסתדרות הרבני□., והם מהוים את הגוף הרבני הכי גדול בגולה. המפעל הכי חשוב שלנו לדעתי, הוא בלי ספק ישיבה אוניברסיטה המהווה רשת של מוסדות אקדמיים החל מארבעה בתי ספר תיכוניים וכלה בבית ספר לרפואה במרכז הרשת הזאת עומדת הישיבה עצמה ע״ש רבינו יצחק אלחנן מסימה של הישיבה הזאת ה□ הם רוב מנין ורוה בנין של מנהיגיה הרוחניים של היהדות המסורתית בארה"ב. 192 המוסדות החינוכיים של הישיבה אוניברסיטה הפזורים על פני 15 בנינים לומדים 500 7 תלמידים ■צל 200 2 מורים כולל ראשי ישיבה מדענים ופרופסורים. התקציה הכולל של ישיבה אוניברסיטה אם באנו בכלל למדוד את כמות המוסד לפי תקציבו, הפקציב של מוסד זה שבראשו עומד מורי ורבי רב שמואל בוגן עולה על 40 מליון דולר לשנה ב…

"אין החבוש מתיר עצמו מבית האסורים." קשה לו לאדם לראות את עצמו ואת המצב בו הוא שרוי כאילו הוא רואה אותם מרחוק, מתוך פרספקטיבה רצויה. לפעמים הוא עשוי שלא להבחין בין העיקר והטפל, בין מה שהוא חשוב ומה שהוא משני. אף אני כשאני ניגש להרצות לבני קהל חשוב זה על האורתודוכסיה המודרנית בארה״ב, יודע אני בעצמי שלא אצליח לפצות את הנושא כדבעי, שמתוך רצוני למסור את הכל אולי אעבור בשתיקה על מה שהוא צריך וכדאי להשמע, כשם שארחיב את הדבור על ענינים שהם אולי פחות חשובים. הנני מבקש מכם איפא לקבל אה דברי כרבי מאיר בשעתו, שתוכו אכל וקליפתו זרק, ואני מחלה פניכם שלא תדונו אותי כמזיד אלא כסוגג מתוך אהבת הנושא הקרוב ללבו.אקדים ואמר מיד שהשם "אורתודוכסיה" אינו מוצא חן בעיני כל עיקר. טלה יונית זו מקורה לא מן הכתוב ולא מחז״ל, אלא כן הריפורמיס סכינו בסם זה את אלה שלא הסכימו לפרוץ את הגדר של היהדות יחד אתם. לכנוי זה שזכינו לו בדלית-ברירה, נוסיף שס-לואי אף הוא חסר-טעם במדה מרובה — "מודרנית." ^'כ־-זיבעני השמות הללו, "האורתודוכסיה המודרנית," #ם שהם שניהם בלתי-רצויים, מסמנים הם במרה מספקת געז את התנועה הזאת ביהדות אפקיקה אשר עליה ועל סגנון חייה אני מיחד את הדיבור הלילה. סוף סוף, לפי התלמוד, בתר טעמא אזלינן ולא בתר ספא — התוכן ולא הכנוי הוא העיקר — ואם השם של התנועה, "האורתודוכסיה המודרנית", איננו כה מוצלח, הרי תכנה רב משקל ורב ערך.נתחיל פן ה"יש" המעשי. האורתודוכסיה המודרנית הקימה ומקיימת באמריקה רשת של מוסדות בעלי-שם. רוב בתי הכנסת החרדים הס מן הסוג שקראנו לו אורתודוכסיה המודרנית, והה מיוצגים ע״י איגוד בתי הכנסת האורתודוכסיים הנקרא בקיצור "יוניון" או "יו", אסר הוא פן היוזמים של הכנס העולמי של בתי הכנסת בירושלים, אשר בו הרציתי אהמול. רוב הרבנים האורתודוכסיים הם אורתודוכסים מודרניים, ולמעלה מ800 םהם׳השייכים לארגון ארצי בשם "הסתדרות הרבנים" מהוים את הגוף הרבני הכי-גדול בגולה. המפעל הכי-חסוב ׳ החלשלנו הוא בלי ספק ישיבה אוניברסיטה, המהווה רשת של מוסדות אקדמי ים,/מארבעה בתי-סכר תבוניים וכלה בבית-ספר לרפואה. במרכז הרשת הזאת עומדת הישיבה בעצמה, ע״ש רבנו יצחק אלחנן. מסיימיה של הישיבה הם הם רוב מנין ורוב-2-בנין על מנהיגיה הרוחניים על היהדות המסורתית בארה״ב. ב תשע-עשרה המוסדות החינוכיים על ישיבה אוניברסיטה הפזורי…

Twelve years ago, I was invited to address the Orthodox Union Convention in this city on a similar, far-ranging topic. I presented eight principles or suggestions for a strategy – ranging from the primacy of Torah to a non-apologetic attitude to secular studies; from a relevant exposition of Orthodox Judaism to a more significant curriculum for yeshivot; from the right attitude toward non-Orthodox Jews to the importance of teaching hashkafah; from a balanced conception of the Halakhah to our response to new challenges. I am pleased that I personally have had the opportunity, in the past two years, to begin to implement some of these ideas at Yeshiva University. I am not at all surprised that that talk, and its subsequent appearance in print in Jewish Life, did not receive a second thought from anyone else. I am reminded of what Rabbi Israel Salanter used to say: A musar-schmuess is always worth it, even if it results in only one person davening only one Maariv with a bit more kavannah, and even if that one person is – me… “Priorities of the Eighties”: This is not the place or the time for offering a detailed five- or ten-year plan. Such a schedule must be hammered out on the anvil of many minds, and requires the participation of the visionary as well as the pragmatist, the thinker as well as the doer, and is best prepared in long sessions away from the glare of publicity. Instead, let me propose a broad outline of what I consider the truly important problems, principles, and parameters for such a consideration. I operate on one basic premise: that American Orthodoxy is mature enough to examine itself critically without becoming demoralized. So, if I am critical, it is not because I want to be captious, but because the only way to be constructive is to trust your basic health and self-confidence in making suggestions for improvement. Our question, then, is: What must be the priorities of the Orthodox Union, of the entire Orthodox community, as we face the ninth dec…

1. The topic assigned to me, formally, is "The American Orthodox Rabbi in the Computer Age." In elaborating on the theme, my hosts informed me that I was expected to expatiate on the issues and challenges that will confront Centrist Orthodoxy in the coming years. Now, this leaves me in a dilemma. I know less than nothing about computers. Since I am away from the rabbinate for 6-7 years, I feel unqualified to elaborate my views before those who bear its daily burdens. And in so far as predicting the future is concerned, I am always mindful of what Samuel Goldwyn used to say: "Never make forecasts, especially about the future." I shall therefore ask your leave to make some general and some specific comments about Centrist Orthodoxy, especially as it relates to American Orthodox Rabbis, and therefore most especially to the Rabbinical Council of America. I apologize in advance if I occasionally stray from my assigned theme to include matters that appear to me either urgent or important.

A jubilee anniversary for an institution no less than for an individual is an occasion for brooding reflection. It is a time for both retrospective and prospective assessment, for pulling out of the hurly‑burly of daily events and viewing one's life from a wider perspective than is usually given to us. I shall therefore take this opportunity of the fiftieth birthday of the RCA to reflect on our current situation according to the paradigm of the three tenses – Past, Present, and Future. I intend to speak not about the R.C.A in these three time segments, but rather to analyze how we have gone about handling these tenses themselves. Let us begin with our host culture – the U.S.A. In its politics, its technology, and especially its psychology, America is a Future‑oriented culture. Hence, its emphasis on youth – even in a period when its population is aging and should be more concerned with geriatrics than pediatrics. Its greatest strength is: the Present. The mightiest (and most benevolent) power in the world, it is thoroughly immersed in the here‑and‑now. It is pragmatic, empirical, and business‑like.However, its great weakness is — the Past. Because of its relatively brief history — a mere 210 years — America's valuation of its past as a factor in the Present, its historical consciousness, is remarkably tenuous and deficient. In a sense, it is still a pioneer country eager to throw off the shackles of the Old World and build a new one. Consider this: What for an ordinary American child is early history — the 1770's — is for a Jewish school-child late Jewish history, the period of the Acharonim!2The most poignant and painful illustration of this characteristic American insensitivity to history is the incredible brouhaha of the Reagan administration — not of one man, an honorable and decent President, but a whole team of so-called experts — because they did not appreciate events of only 40 years ago, events of the most recent past. The President wanted to forget the P…

Let me begin by clearing up the title of this talk, "Sheep and Shepherds: Ruminations on Leadership in Jewish Thought and Practice." Sheep and shepherds, צאן ורועה, are the Biblical metaphors for followers and leaders. I prefer that particular symbol because of the relationship between sheep and lambs... And both, after all, are classified as ruminants, hence the beginning of the subtitle... Puns aside, I am concerned that in our own מחנה, especially in the ranks of the RCA as well as YU, the spurning of leadership roles has become a generational phenomenon. When I got סמיכה, leadership was something we were naturally expected to exercise; it was a self-understood element in the responsibilities that רבנות imposed upon us. Whether and to what extent my generation, and the one before mine, executed this duty, is beside the point; the fact is that we knew we were expected to be leaders and that leadership was part and parcel of the functioning Rabbinate. That does not seem to be the fact any longer. For years now, young men have been choosing education over the Rabbinate, and that is not only because of their love of Torah or the scathing criticism of the American Orthodox Rabbinate in some circles (and by people who, ironically, now regularly bemoan the decline of the Rabbinate) , but also because they fear the responsibilities of leadership—communal or halakhic—and prefer a profession which keeps them linked to Torah but limits their "leadership" to 20-30 children! The result is fewer men in the Rabbinate and, of those who do enter, hardly any assumption that a Rav must be a leader, a doer, a mover and shaker and challenger of the status quo. Such leadership is evident in some other Orthodox circles—witness the aggressive outreach programs and the en- trepreneurial enthusiasm of groups such as Lubavitch and some of the "Yeshiva" circles. I am concerned because the problem is far more than theoretical. It touches on the very destiny of our community—the community de…

The condition of Judaism in the Jewish world, as reflected in a number of the presentations we have heard at this Conference, reenforces my feeling that it is not easy, nowadays, to be an Orthodox Jew – certainly not a דתי or Religious Zionist or what in America today is called a Modern or Centrist Orthodox Jew. You often feel oppressed by both sides, קרח מכאן וקרח מכאן, betwixt and between, "between a rock and a hard place," and feel like crying out, "אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי." The old Yiddish expression applies with special relevance: עס איז שווער צו זיין א איד – but it is even more difficult to be a Jew who is passionate in his convictions yet moderate in his expressions, who pursues the goals of עם ישראל עפ"י תורת ישראל בא"י – with or without any underlying pre-Messianic assumptions – and who acknowledges that the "outside world" must be honestly engaged. We are attacked, from certain quarters, for being slavishly loyal to the Torah heritage, supposedly marking us as uncultured and coercive Neanderthals, as benighted advocates of anti-democratic intolerance who preach and practice violence. At the same we are assailed from the other side as unqualified and illegitimate and not authentically Orthodox because we do not pay obeisance to self-anointed avatars of ״דעת תורה״; or because we believe in Torah U-Madda; or because we affirm that the State of Israel is no exception to the principle that nothing in this world escapes the notice and control of the השגחה העליונה; or for our insistence that כלל ישראל includes those who do not necessarily agree with us on every count. But for whatever the consolation is worth — it was always thus. Since the beginning of the modern era, with the Emancipation and the Enlightenment, Jews were forced to take sides: either for or against modernity. And so those of us who felt that our integrity as בני תורה and מאמינים בני מאמינים required that we believe in Zionism and שיבת ציון in cooperation with secular Zionists and the legit…

I used to think that "nothing" – that is, complete secularism and assimilation – is better than Reform and Conservative affiliation. After all, they offered an easy way out of full observance, short-cuts that eviscerated the Halakha by denying its authority, and allowed defectors from Orthodoxy to imagine that they simply changed labels but maintained full fealty to Judaism – all without any guilt feelings. Indeed, that was true – 40 or 50 years ago. "Nothing" was too frightening an alternative to the burden of observance from which many Jews were seeking to escape; most American Jews of that period – largely first or second generation Americans – were too rooted in Jewish tradition to abandon it completely. They still cherished and clung to their ethnicity. For those generations, in the social and communal conditions under which they lived, the non-Orthodox movements did indeed constitute a danger. But that is no longer true because the religious and communal environment in which we live has changed radically. Total assimilation, intermarriage, even conversion no longer loom as unmitigated tragedies for a typical Jewish family in America. The world has been altered (to the worse), and our policy must adapt to new conditions if we are to save the majority of American Jews from total apostasy. The road to shemad, such as Christianity or the various Oriental religions, is much shorter and smoother from secularism than from Reform and Conservatism.In a remarkable passage in his Tzidkat ha-Tzaddik, the Hasidic thinker R. Zadok of Lublin points to the generations of Jews who flourished during the period of the Prophets. Some of them were marked by widespread defection from Torah, whereby the majority of the people descended into crass idolatry. Yet they were considered Jews because they considered themselves and identified themselves as Jews. This does not mean that Jewishness is available cheaply to whoever declares it for himself. But it does confirm that halakhicall…