Source: Avot, Chapter 2: הוא הי' אומר שלשה דברים – יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, אל תהי נוח לכעוס, ושוב יום אחד לפני מיתתך. The first dictum does not merely require that we factually honor our fellow men. It makes a much greater demand upon us: That our whole attitude towards our fellow men be thoroughly benevolent, that the honor of others be "dear" or "beloved" to us. The תנא demands not only social utility, but a spiritual–psychological transformation of our whole approach to other human beings. The second part of his advice is more than an admonition not to lose our temper quickly. Had that been his intention, he would have used the idiom קל לכעוס. נוח implies satisfaction, a feeling of achievement. There are people who, when they lose their temper, feel a sense of relief and release, as if they had purged themselves of an unpleasant burden of resentment and hostility. Their anger, once vented, makes them feel נוח. The תנא demands not only that we exercise restraint in losing temper, but that if we should nevertheless turn irate, that we should regret this lapse of self-control rather than to submit to this deceptive feeling of psychological cleansing. To repent one day before death means to spend one’s life in the constant introspection and self-criticism, in the attempt to improve as long as we are given the gift of life. Mr. Plottel, as a gentle, benevolent and God-fearing man, lived his life as if he were always returning to his Source. All his days were spend as if he were going go "Shul" – just as he died on the way home from Shul on Sunday night... He passed away on a significant day in his life: the yahr-zeit of his mother. In a sense, this coincidence simbolized his affiliation with his past, his integration with the family and religious heritage. He was a man deeply loyal to tradition, to the Masoret, symbolized by his mother. It is altogether fitting that his children after him continue the next link in the goden chain.

One of the things mentioned by the Mishnah, in addition to the first ten items that were created erev Shabbat bein hashmashot, is the burial place of Moses – קבורתו של משה. What a strange thought! What the Tanna is trying to teach us, I believe, is how to stabilize our views and our assessments of our fellow men. He is trying to help us avoid succumbing to the danger of extremes in our evaluation of others, especially after they have died. Consider the extraordinary case of Moses. An unbiased reading of the Torah leads us to the startling conclusion that he was probably one of the most unpopular leaders in the history of mankind. His people were afraid of him and had little love for him. He literally had to force them out of slavery and into freedom. No matter what untoward event occurred, they blamed him. Jewish tradition even maintains that they accused him of some of the vilest crimes in the annals of mankind – not excluding adultery. He had to defend himself explicitly against implied charges of graft, bribery, and theft. This holiest of all men, this chief of all prophets, was treated with utter contempt and apparently without a shred of acknowledgement or appreciation of his unparalleled greatness. He was resented, disliked, hated. Yet as soon as he died, the Israelites experienced a sudden and radical change of heart. We are told that God Himself buried Moses and did not allow his burial place to be known – ויקבור אותו בגי... ולא ידע איש את קבורתו. Why so? Because, our Sages tell us, God was afraid that the sudden wave of admiration for Moses by the people would have evil consequences – the adulation might lead to idolatry and worship. God did not want Moses, the great teacher of monotheism and the great enemy of idolatry, to become himself an object of worship. So the feelings of the Israelites for Moses ran from one extreme to the other – from hatred to worship, from contempt to idolization. Before he died, they wished he would; after he died, they were di…

The perek records the story of Rabbi Yosi ben Kisma, who was accosted by a stranger who asked him, מאיזו עיר אתה? Rabbi Yosi replied, etc., etc. What we have before us is an assertion by Rabbi Yosi that it is better to live among sages than among ignoramuses – among wise men than among fools. Rabbi Yosi disdains all material rewards that might entice him to a spiritually and scholarly less favorable environment. This is, apparently, an unexceptionable teaching. Yet the matter is not quite that simple. Is it really the best policy to pursue in order to assure the dominance of Torah in Israel? If all committed Jews decided to live exclusively in Jewish areas, where kashrut and Torah and tefillah were all assured at the highest level, would this not result in the decimation of our community and in the loss of countless thousands of Jews in the outlying communities? Furthermore, do we not have sufficient examples of great Jews who, by risking an alien environment, succeeded in converting that milieu into great centers of Torah? For instance, we know that Rav left Palestine to go down to Babylon – and almost singlehandedly made that community into a center of Torah for hundreds and hundreds of years to follow. Does Rabbi Yosi ben Kisma then mean to imply that this was wrong? Does he have any alternative solution for the spreading of Torah in Israel? I believe that Rabbi Yosi ben Kisma was not preaching a kind of contemporary retrenchment policy whereby all Orthodox Jews withdraw into one neighborhood and abandon the rest of the community. The stranger who accosted him did not ask, “Where do you live?” He asked him, מאיזו עיר אתה – “From what place are you?” And therein lies the difference. Philo maintained that the pious man is a stranger on earth, for he is intrinsically a citizen of Heaven who is only temporarily here. His real makom is in Heaven. That is, I believe, the meaning of this dialogue between the Tanna and the stranger. What, asked the stranger, is your rea…

This mishnah has a parallel in Chapter IV, where, in the name of R. Elazar HaKappar, we read of three similar qualities that “take a man out of the world” – עין רעה, יצר הרע, ושנאת הבריות. If we accept this parallelism, then “the evil eye” should be understood not in its usual context as a kind of “jinx,” but rather as a sense of begrudging which harms the perpetrator much more than its intended victim. Jealousy – the evil eye – eats away at the innards of the one who is jealous and slowly destroys him, not only psychologically and spiritually, but even physically. יצר הרע and תאווה are obviously related. And the pursuit of honor usually implies a desire to be superior to others – hence שנאת הבריות. But why only these three? And what is the meaning of the strange phrase “take him out of the world”? Should not the mishnah have mentioned three worse crimes – perhaps the three cardinal sins? I believe that the Tanna was aiming specifically at three qualities or dispositions which lend themselves to misinterpretation. The cardinal crimes or the great virtues are simple enough to observe. The blacks and the whites of life are not what make up the “world” – which is for the greatest part comprised of shades of gray. It is rare that, in crisis, we are confronted with clear-cut options: good and evil, right and wrong. Normally, we have to make subtle distinctions; we are faced with paradoxes and ambivalences and are forced to choose amid uncertainty and confusion. This confusion and ambivalence are most oppressive when we deal with ideas and qualities that can serve both the ends of good and of evil, of the right and of the wrong. At such times, not only is there an element of uncertainty as to whether we are using or abusing a certain quality, but there is a tendency for us to submit to rationalization – to abuse a quality and to assume we are doing the proper thing. Since the world is constituted mostly of such uncertainties and such qualities of double nature, when we c…

The difference between פורש מן הציבור and פורש מדרכי ציבור is actual – social separation versus digression from the ideal norms of the Sinaitic community. R. Zadok says that even if you recognize the flaws in the community and are aware of your own moral superiority, it is no reason to separate yourself from the real, living community despite all its shortcomings. You must seek to be a מלמד זכות for Israel and see it in its best possible light. However, this leads one to skew his objective judgment, because he always advocates a single point of view subjectively. R. Zadok must therefore warn the student against overdoing this tendency in situations and places where it is inappropriate. He therefore says, “Do not make yourself into a lawyer,” in the sense that the lawyer must always seek to present his client’s case in the best possible light – and that is something which causes the subversion of justice (in the absence of an adversary who does the same for the other point of view). One must seek to advocate the cause of Israel without losing his sense of objectivity and truth. Hence, one must recognize the flaws and shortcomings of the Jewish community and still remain with them and participate. The next element deals with the abuse of Torah – one must not make personal, egotistical use of the Torah. The conclusion of the second half of the mishnah is that if one does so, מחלל את השם, which is normally explained as an idiom for “loses his life.” More specifically, I would say that this is a reference to the blessing, כי הם חיינו ואורך ימינו. When you study Torah for its own sake, then it is as if God has implanted חיי עולם, the life of eternity, within us. But when you study Torah not for its own sake, but in order to glorify yourself or advance your own egotistical ends – when you seek to use Torah for enhancing your position in this עולם הזה – then you take the חיי out of חיי עולם. You remove the liveliness of the “eternal life” that Torah should mean for us. The…

יהושע בן פרחי... עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות. What does the last of these three items have to do with the two preceding ones? The next Mishnah reads: נטע הארבלי אומר: הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתייאש מן הפורענויות. The second Mishnah, that of Nitai, is one which presents us with a brooding awareness of the presence of evil in life, both moral and natural evil. Nitai tells us to keep far away from an evil neighbor, because such people become the most efficient teachers, insinuating their poinson into our own systems. Similarly, he warns us against adopting an evil person as a friend. Finally, he is aware of פורענויות or natural evil. He tells us never to be fully secure, always to be aware of the possibility of catastrophe and cataclysm.Joshua b. Perachia does not dispute these things, but gives us the positive formulation, the negative. He is not so much afraid of evil, as he is anxious agressively to find the way of the right and the good. He therefore tells us not to beware of the noxious pedagogic influences of the bad neighbor, but advises us to go out and make ourselves the right kind of teacher. Similarly, instead of being chary of having-a bad Triend, he tells us to acquire, a^gpod one. However, this does not mean that ,Joshua b. Perachia sees the world through rose-colored glasses! He is fully aware of the possibility of evll, and he is especially mindful of moral failure. He therefore is concerned that if we get ourselves a teacher," and begin to acrmire and worship theh be faced, suddenly and unexpectedly, "with the There is little that can compare disappointment of a student who admires a teacher or a rabbi and discovers that he is — merely human... Similarly, we have friends and think we know them well, and then we find that we are deep l׳y'disappointed by them. At such, a time your inclination is to go complete to the other extreme, and to say that everyor rotte Therefore he tells us:"to judge people by the scale of merit, t…

משנה כ': כל אהבה שהיא תלוייה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה וכו'. לכאורה המשנה די פשוטה ואין מה להעיר ולהוסיף. אולם הבה ונחקורה: זה שאהבה שהיא תלוייה בדבר סופה בטלה, מה הדין אם היא תלוייה לא בסיבה חיצונית, כגון יופי או ממון וכדומה, אלא באהבה, כלומר, בזה שהנאהב מחזיר אליי את האהבה שלו. האם זה נקרא אהבה שהיא תלוייה בדבר, או שמא זו אהבה צרופה והיא בחינת אינה תלוייה בדבר? לכאורה אפשר לדרוש לשבח ואפשר לדרוש לגנאי. ומכיון שהסברא שקולה על שני הצדדים, אין לפתור את הבעיה. אך דומני שיש תשובה שלישית, לא הן ולא לאו, אלא: גם שניהם. ונבאר:

תלמידים ותלמידות היקרים: "קשה עלי פרידתכם". השנים שעשיתם כאן אצלנו היו שנים של פריחה, של שגשוג, של התקדמות גם בתורה גם במדע. ועכשיו, על סף צאתכם מכתלי ישיבתנו, הנני מברך אתכם בשם מוריכם ורבותיכם, הן בלימודי קודש הן בלימודי חול. מה אנו מצפים מכם בשנים הבאות? להיות קשורים לישיבה אוניברסיטה כאל עריסה של חייכם הרוחניים, האינטלקטואליים והסוציאליים. כאן שאבתם ממעינות התורה והחכמה, כל אחד כפי יכולתו, כאן המקום שלכם, ולכאן תשובו להתבשם באווירת התורה והחכמה. הנכם מוזמנים מראש להרגיש כמו בבית ולא כזרים.אנו מצפים גם שתרגישו אחריות למוסדנו, לקיומו ולטובתו, "איש כמתנת ידו". ישיבה אוניברסיטה היא לא הרכוש הפרטי של ההנהלה, של אנשי ועד הנאמנים, של הפקולטה. היא שייכת לכולנו־־גם לתלמידים גם לבוגרים־־ועלינו מוטלת החובה לדרוש בשלומה ולהבטיח עתידה.אבל יותר מזה ויותר מכולם יש דבר אחד שאנו דורשים וגם תובעים מכם. שימו-נא לב למה שהורו לנו חז״ל בברייתא ״קנין תורה״ שהוא פרק שישי של מסכת אבות:הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד ואפילו אות אחת, צריך לנהוגבו כבוד... ואין כבוד אלא תורה שנאמר "כבוד חכמים ינחלו... ותמימים ינחלוטוב". ואין טוב אלא תורה, שנאמר "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובווהנה רש״י התקשה בבאורה של ברייתא זו. הברייתא רוצה להביא ראיה שחייבים לנהוג כבוד לת״ח שמהם למדנו משהו, אבל הראיה אינה מספקת להוכיח שעלינו להתייחס בכבוד לת״ח, רק ׳הגדרת כבוד היא תורה, וזה כאילו עלינו לתת תורה לאלה שיש להם כבר תורה, וכליצה האנגלית,.shipping coal to Newcastleונראה לפרש שאמנם כך הוא! הכבוד הכי־גדול שיכולים לתת לרב ומורה הוא-תורה, דהיינו להראות שלמדנו מהם ללמוד בעצמנו, שדברי תורה הם חיינו ואורך ימינו, ואין כבוד יותר משביע את הרצון מזה שהתלמיד ממשיך דרכו של הרב וקובע עתים לתורה.והוא הוא מה שאתם חייבים לנו: לא ל״סיים" ללמוד אלא להתחיל מחדש קריירה שלימה של תלמוד תורה. ויה״ר שכך ותצליחו להיות קשורים לחיי תורה כל ימי חייכם עמוע״ש־־ויהי חלקי עמכם.

I didn’t reveal the title of my talk – “Humility” – to the convention chairman, because if I had, no one would have come to listen. (When I mentioned this to a layman earlier this week, his reaction was: “Good – rabbis could use a talk on that...”) Actually, I don’t intend מוסר but עיון – not to admonish but to analyze, not to preach but to comprehend, not to lecture but to give a שיעור. I have long been fascinated by Maimonides’ theory of the דרך האמצעית, which he elaborates first in his שמונה פרקים בפירוש המשניות and later in his הלכות דעות. Recently, I’ve been speaking and writing about the relevance of his concepts for the contemporary communal concerns that increasingly occupy our attention. This evening, I hope to continue that exploration by focusing on one of the two exceptions to the Maimonidean rule of the Middle Way – namely, כעס and גאוה. For now, we shall dwell on גאוה וענוה, and try to understand them per se – and then apply them, if possible, to our own situation.2 Maimonides' Theory of Humility: ...The case of Moses/Aaron/Miriam: והאיש משה ענו מאוד מכלהאדם אשר על פני האדמה and later (in רבי לויטס איש יבנה אומר מאוד מאוד הוה שפל רוח (אבות פ״ד שתקות אנוש רימה. .My Four Questions on Maimonides:a) is it true? Does שפלות of Moses imply that he was an ignoramus? Is Humility supposed to conflict w Truth?b) is it psychologically desirable? One need not applaud the efforts of 2nd -rate psychologists ... professional mission to turn people w injured psyches^accomplished narcissists ... terrorize relatives/ w new-found egos, i-o apprect tht cumulative wisdom of psych’ll inquiry has yielded valid insight that i-o t function properly, one must hv strong sense of self/feelg of self-worth.: As parents, do we desire to raise our ch w feeling of extreme lowliness/crushing inferiority/exceedingly weak self-image?? גמ׳ מגילה דף ל״א ע״א, כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב״ה שם אתה מוצא ענוותנותו c) what ofנה וגס׳ סוף סוטה: משמת רבי בטלה ענוה, א״ל ר׳ יוסף לתנא d) How can …

ר׳ צדוק אומר: אל תפרוש מן הצבור ואל תעש עצמך כעורכי הדיינים ואל תעשיה עטרה להתגדל בה וקרדום לחפור בה וכך היה הלל אומר וכו'. הנה כל אחד מג' דברים אלה מובן בעצמו, אבל קשה להבין את היחס ואת הקשר ביניהם. ובכדי להבין דברי רבי צדוק, שלכאורה חי סמוך לזמן החורבן, כדאי לשום לב למה שמסופר בשבת דף ל״ג ע״ב על רשב״י ובנו רבי אלעזר. מכיון שהאגדה הזאת ידועה אצביע רק על מספר היבטים שהם חשובים לעניננו.כשיצאו התנאים האלקיים האלה מן המערה, לא היו יכולים לסבול את החיים ה״תקינים" של אחב״י שהיו חורשים וזורעים כדרך כל הארץ, והיו "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה", כך ש״כל מקום שנתנו עיניהן מיד נשרף", דהיינו שלא היה אדם יכול לסבול עומק מבטם והסתכלותם הדה והחודרת בו שהפשיטו ממנו כל אמתלא שמניח חיי עולם, וכל המציאות הרועשת של חיי שעה היתד. כקליפת השום בעיניהם. גישה זו, שרכשו להם כתוצאה של י"ב שבים שעסקו בתורה ובסתרי תורה במערה, היתה קיצונית עד למאוד, גישה רוחבית רדיקאלית שאין אדם מן היישוב יכול לעמוד בה. אין תימה איפא שהבת קול התרעם בגדם והכריז, "להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם"! קיצוניות ורדיקאליות בלתי-מרוסנת אפילו של קדושה וטהרה יכולה להרוס את כל בבין החברה.כשחזרו למערה ואחרי י״ב חודש יצאו, "כל היכא דהווה מחי ר' אלעזר, הוה מסי ר״ש", דהיינו שר' אלעזר עמד בכל תקפו בגישתו הרדיקאלית והיה "מכה" בכל מקום שבתן עיניו בו, מבקר באופן קשה ומר את כל ההנהגה הרגילה של החברה ושל כל יחיד בה, אבל אביו "ריפא" מה שהכה בנו, שהאב הודות לגילו למד לסבול את החולשה של המון העם וניסה לרכך חודת הבקורת של בנו הנלהב. "אמר לו: בבי, די לעולם אבי ואתה", אפילו אם כולם מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, שנינו יכולים להכריע את גורלה של התורה ושל העם אם אנחנו נתמסר כל כולבו לת״ת, ואל תדרוש מאנשים מה שהוא מעבר ליכלתם האנושית. וכשראו ההוא סבא שמיהר לפני ביה״ש של שבת ותרי מדאני אסא בידו וכו', אמר רשב״י לבנו, "חזי כמה חביבין מצוות על ישראל" ולפיכך "יתיב דעתייהו", שביהם כאחד הסתגלו להנהגה התקינית של ההמון שאם כי לא הגיעו לפסגת הקדושה של התנאים האלה בכל זאת היו המצוות חביבות עליהם.ואח"כ אמר ר״ש "הואיל ואתרחיש ניסא איזיל אתקין מילתא". הנס אותו הזכיר ר״ש איבו של החרוב והבאר במערה, שהלא על זה היה צריך להודות לפני שנה כשיצאו מן במע…