Max Etra was more than an individual. He was an institution. He cut a large and unique figure in his community and in his society during the more than four score years that he inhabited this planet. I knew him for more than thirty-five years, from the first day that I began my career in the rabbinate in this very building and in this very room. I learned quickly to appreciate the singularity of Max Etra, the last surviving member of that generation of a powerful family distinguished in the life of New York and American Jewry.Perhaps a most appropriate, relevant, and timely way to describe Max Etra and his con-tributions to our community would be by referring to the introductory passage of the Haggadah. On the Seder night, we lift up the matzohs and we say: “ha lahma anya.'These words are usually translated as, “This is the bread of affliction," or poor man's bread. That could hardly be said about Max Etra. I prefer the alternative explana-tion given by the Sages: This is the bread she'onim alav devarim harbeh, aver which many words are recited, the bread on which hangs a tale that bears repetition. And in-deed, there is much to say, to tell and retell, about Max Etra.This is the unleavened bread di akhalu avhatana, which our ancestors ate. It is an item which focuses us on our roots. It teaches us to appreciate our past, our origins.Living in a generation of modernity and modernism, where the past is deprecated, the future is uncertain, and the present is ever evanescent, Max Etra knew who he was and where he came from. He was not one to derogate his progenitors, his family, his background.Max was a loyal brother and brother-in-law, a doting uncle —he boasted of the fact that he practiced law with two nephews — but, above all, he was a good son. He took exemplary care of his mother. When she was widowed, he accepted upon himself every aspect of her care and comfort, travelling with her, and providing for all her needs. He considered no chore beneath his dignity. He…

אי. עיי רש״י עה״פ ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר, שכ' שהסיבה לזה היא מכיון שביתבה רשות למשחית לחבל שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע. ובני יהושע ב״י שאלני שאדרבה אם המשחית היה מבחין היה מגדל בזה את הנס והיה בזה אף יותר קדוש השם. והשבתי לו שאולי יש לנמק את זה באופן אחר, ואבאר: מכת בכורות היא הראשונה שקרה דוקא בלילה, ומדוע? לפי שהבכורות הוכו מדה כנגד מדה שהלא פרעה שעבד וגזר על עם ישראל שהוא בבו בכורו של הקב״ה, דהיינו שישראל הוא הבכור במשפחות העמים של הקב״ה, שכל העולם הוא כעין משפחה של עמים ושבטים, ובחירת עם ישראל פרושו שישראל הפך להיות ה״בכור" של משפחה זו. ולפיכך המכה האחרובה והכי-בוראה של מצרים היתה מכוובת אל המשפחות שבמצרים עי״ז שהבכורות בהרגו. ובכדי להבליט את זה מוכרח שכולם יהיו בבתיהם, שאלולי כן לא היתה המכה בראה בכל עוזה, ואשר על כן הובלט הענין של בית במכה זו, שעל בני ישראל להטיל את האות של דם על המשקוף והמזוזה של כל בית ישראלי, ושאסור לצאת מפתח הבית כל הלילה, הזמן שכל המשפחה מתאספת כרגיל. וכך הובלט הצד הניסי של המכה, שבכל בית-משפחה של מצרים הוכה הבכור, ובבתים-משפחות של ישראל היו בטוחים.ועל כן בצטוו "ואתם לא מכוובת לבכורות משפחות העולם שהוא עם ישראל.תצאו איש מפתח ביתו עד המצרריים כעובש לרשעתםבוקר" להדגיש שמכה זו כלפי הבכור של משפחותבי. בליל הסדר ש״ז שאלבי בכדי היקר יובתן ב״י מדוע פותחים את הדלת לכבוד אליהו הבביא (לפי האגדה העממית) ואילו בכל ליל שבת כשהאדם חוזר לביתו בלווית שבי מלאכי השלום אין מי שמכבדם בפתיחת הפתח. והשבתי לו שיש הבדל בין ברכה לגאולה, שכשהמלאכים באים לברכבו אין צורך לבו לעשות שום דבר אלא לקבל את הברכה ברגשי תודה אבל בפאסיביות, אולם כשעוסקים בגאולת ישראל לא ייתכן שאבו בשב בחיבוק ידים, ומצווים אבו לפעול ביזמתבו-אנו באתערותא דלתתא בכדי שבזכה לגאולה ממעל אתערותא דלעילא ע״י אליהו הבביא.Fe:pesach.92

Rabbi Lamm explores the differences between the holidays of Pesach and Sukkot.