Dear parents, relatives, and friends: Because this is the eve of Shabbat Hagadol, I would like to devote my “Devar Torah” to the forthcoming festival of Passover. The commandment to read the Hagadah is biblically ordained; it is a mitzvah min ha-Torah that we tell the story of the Exodus of Israel from Egypt. Now if this recitation of the Hagadah is, indeed, a biblical mitzvah, then we should be required to recite a blessing before the performance of this commandment, as we do over all commandments. Why, indeed, do we not recite a berakhah prior to the performance of this commandment? Why should the recitation of the Hagadah be different from, for instance, the recitation of Hallel or the Megillah, over which we recite a benediction before we begin? One answer that has been suggested is the principle laid down by the Rashba. The Rashba points out that we ordinarily recite a blessing before those mitzvot bein adam la-Makom, the commandments guiding man's relationship to God; but we do not recite a berakhah over those commandments bein adam le-chaveiro, which relate to the conduct of man towards his fellow man. But are not the ethical and social commandments of the Torah equally as important as the purely religious ones? The answer, says the Rashba, is yes. However, whenever I make a blessing I recite the name of God, and I must therefore be particularly careful that the blessing is a necessary one, that it not be wasted – for then I will have recited the name of the Lord in vain. Now, those commandments which tell me how to act towards God depend only upon myself, and once I have decided to perform the mitzvah then I may recite a blessing because there is no one to stop me from doing the commandment. However, when it comes to those commandments that are bein adam le-chaveiro, my successful performance of the mitzvah depends not only upon myself but upon another intelligent human being, my friend. I therefore cannot make the blessing because I am never sure that the…

זה זמן כביר שאבי יושב ותוהה על בעיה בהלכה ותשובה שלא מנאתי לה פשר מספיק – נשמעת לי שיש מגדולי האחרונים שהעלו את הקושיא הזאת, כגון המנחת חינוך והרב יששכר, בתירוצים שהריעו – ולפיכך הנני מנסה גם אנכי הקטן לבאר את הסוגיא, תחילה בהלכה, ואחר כך בדרך האגדה. הגמ׳ קדושין דף מ״ט ע״ב: התקדשי לי על מנת שאני רדיק, אפילו רשע גמור מקודשת, שמא הירהו בתשובה בדעתו. ע"מ שאני רשע, אפילו רדיק גמור מקודשת, שמא הירהר בדבר עכו"ם בדעתו. ואין הגמרא הזאת אומרת אלא דרשני: אם אמנם ההרהור תשובה מספיק להפוך רשע לרדיק, מה לנו ולכל הדינים שנאמרו ב"ס ונקבעו כהלכה ע״י הרמב״ם ושאר הפוסקים, כגון וידוי ותפילה וירידה וגלות, וכוי, הלא ע"י ההרהור בלבד יורא ידי חובתו 3. זאת ועוד: הלחם משנה, פ"ח מהל' אישות ה״ה, הקשה: אם אמנם האשה מקודשת כשקידשה בעיני שאני רדיק שמא הירהר בתשובה בדעתו, א"כ המקדש בפסולי עדות מדוע אינה מקודשת, ואיננו חושש שמא הירהרו העדים בתשובה בלבם? אבל באמת יש בעיה מאוד פשוטה "בעל-ביתית", המטרידה אותי: האם אמנם יש בכיתה של הידקור בלבד להפוך אותי מרשע לרדיק? האם יכול רעיון ופורח־עבר לשנות אותי מחוטא ופושע עד כדי כך שאוכל ליהנות מחברתם של החפץ־חיים ועוד רדיקים כאלה? 4. ובכדי להשיב על קושיות פשוטות אבל יסודיות אלה, ונקדים מ"ש מורנו הגריד"ס שליט״א, בספרו "על התשובה". אבל לפני כן, כמה מלים ספורות לבאר את המונחים הבריסקאית. מרוה נחלקת לשני יסודות: קיום המרוה, דהיינו המטרה ההלכתית של המרוה; ופעולת המרוה. הדרך, המרוה, הדרכים שבהם היא מתבטאת, שהאדם מוריא אותה לפועל על־ידם. והנה, לרוב השניים — הקיום והפעולה — הם זהים — כגון: תפילין, לולב, ספה"ע. הקיום והפעולה הם אחד. אבל לא תמיד הוא כך. יש פעולת המרוה שהוא מעשה גופני, על־ידי היד או הפה, ואילו הקיום הוא לא מעשה חיצוני אלא תחושה פנימית. בלב או בכוונה או בתודעה או ברגש, שאותה אני מוכרח להשיג על־ידי פעולת המרוה שתי דוגמאות: תפילה ואבלות. בתפילה הקיום הוא עבודה שבלב, חווית קרבת אלקים שעומד לפניו, ופעולת המרוה היא בטוי שפתיו שלוחשות תפילה, עמידה, כריעות וכוי, התפילה לכל פרטיה וגווניה המפוארים – הלכות תפילה. ובאבלות בפשטות. ובקיום של מגילות הרמב"ם, פרפרי הרמפה”ן, אנינות הלב, the experience of grief, מפפ פסיכולוגי מיוחד, ופעולת המפורה היא ע"י ניעול (unkempt) …