הנכם עומדים על סף סיום שהותכם בישיבתנו – שנים חשובות ומכריעות בחייכם, ושנים רבות־משמעות גם למוסד עצמו. יש בלבי נימה של תוגה בזמן שכזה, גם בשל האופי המיוחד של כיתה זו. זכיתם – הודות לכישרונותיכם, לרצונכם הטוב, ולחוש האחריות שלכם להרים את קרן הישיבה בכמה מקצועות ובכמה ממדים. מידת לימוד התורה שלכם, ההישגים האקדמיים בלימודים הכלליים, רמת המאמרים שפרסמתם, טיב התצוגות והאירועים התרבותיים שערכתם – כולם אמרו כבוד והוסיפו כבוד לישיבתנו, לעמנו, לתורתנו, ולרעיון בו אנו כולנו דוגלים. ועל זה אני אומר לכם בחיבה ובהערצה: יישר כוחכם וחילכם – ותזכו להמשיך בדרככם עד מאה ועשרים שנה. – תרשו לי להעיר לכם בקצרה על פנינה אחת – קבלו זאת כמתנה ממני. בפרשת בהעלותך שנקרא בשבת הקרובה, נקרא את הפסוקים הידועים: "ויהי בנסוע הארון" וכו', וכידוע לכם – מסביב לשלושה פסוקים קצרים אלה מופיעות שתי אותיות נון הפוכות. רש״י מבאר לנו את סוד הדבר: "עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו". – זוהי מליצה נאה לכבוד חג הסיום שלכם, כשאתם נפרדים מבית אולפנא זה – על רבותיו, מוריו, ותלמידיו. "ויהי בנסוע הארון" – אתם עומדים לנסוע מכאן, כל אחד ואחת לדרכו ולדרכה הפרטית – אם להמשך לימוד תורה, אם לקריירה מקצועית, אם לעבודה בכל תחום שהוא. בכל מקום שתדרוך כף רגלכם – תקחו אתכם את הארון, סמל התורה שלמדתם בין כותלי ישיבתנו הקדושה. תורה עתיקה־חדשה זו תשמור עליכם ותביא ברכה לחייכם בכל מקום שתסעו. אין מקום בעולם הרחב והגדול שאין אפשרות ליישם בו את התורה על כל ערכיה ומצוותיה, כלליה ופרטיה. הארון – תמיד מוכן לנסיעה. – אולם: הסימניות שמסביב, הנונים ההפוכים, מזכירים לנו ש"אין זה מקומו" – לא רק שפרשת "ויהי בנסוע" אינה נמצאת בתורה בסדר הכרונולוגי הרגיל, אלא שגם אין מקום בעולם שיכול לתפוס את התורה בשלמותה – שאין מקום שמכיל את התורה בכל הווייתה. יש רק מקום קבוע אחד לתורה – וזה המקום שבו לומדים תורה, שבו סופגים את אווירתה וריח בשמיה בשנות הנעורים. אמנם תוכלו ליישם את התורה שלמדתם כאן בכל מקום – אבל רק מקום אחד יש שהוא "מקומו", ומקומכם. ובשבילכם – זהו כאן: ישיבתנו, ישיבה יוניברסיטי. – ובכן, אני מברך אתכם בברכת נסיעה צליחה. בנסיעותיכם השונות – קחו אתכם את הארון שלנו. אבל זכרו: כאן הוא המקום שלכם. לפיכך – תחזרו אלינו. תמשיכו מזמן…

I didn’t reveal the title of my talk – “Humility” – to the convention chairman, because if I had, no one would have come to listen. (When I mentioned this to a layman earlier this week, his reaction was: “Good – rabbis could use a talk on that...”) Actually, I don’t intend מוסר but עיון – not to admonish but to analyze, not to preach but to comprehend, not to lecture but to give a שיעור. I have long been fascinated by Maimonides’ theory of the דרך האמצעית, which he elaborates first in his שמונה פרקים בפירוש המשניות and later in his הלכות דעות. Recently, I’ve been speaking and writing about the relevance of his concepts for the contemporary communal concerns that increasingly occupy our attention. This evening, I hope to continue that exploration by focusing on one of the two exceptions to the Maimonidean rule of the Middle Way – namely, כעס and גאוה. For now, we shall dwell on גאוה וענוה, and try to understand them per se – and then apply them, if possible, to our own situation.2 Maimonides' Theory of Humility: ...The case of Moses/Aaron/Miriam: והאיש משה ענו מאוד מכלהאדם אשר על פני האדמה and later (in רבי לויטס איש יבנה אומר מאוד מאוד הוה שפל רוח (אבות פ״ד שתקות אנוש רימה. .My Four Questions on Maimonides:a) is it true? Does שפלות of Moses imply that he was an ignoramus? Is Humility supposed to conflict w Truth?b) is it psychologically desirable? One need not applaud the efforts of 2nd -rate psychologists ... professional mission to turn people w injured psyches^accomplished narcissists ... terrorize relatives/ w new-found egos, i-o apprect tht cumulative wisdom of psych’ll inquiry has yielded valid insight that i-o t function properly, one must hv strong sense of self/feelg of self-worth.: As parents, do we desire to raise our ch w feeling of extreme lowliness/crushing inferiority/exceedingly weak self-image?? גמ׳ מגילה דף ל״א ע״א, כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב״ה שם אתה מוצא ענוותנותו c) what ofנה וגס׳ סוף סוטה: משמת רבי בטלה ענוה, א״ל ר׳ יוסף לתנא d) How can …

The theme of leadership has long intrigued me both because of its innate character and because I personally wrestle with its problems – often more than I care to. I have spoken and written about it in different forums several times, and I am certain that the subject is far from exhausted. I therefore offer these ruminations in honor of my distinguished colleague and dear friend, Rabbi J.J. Schacter, as he prepares to bid us farewell this coming month in order to accept a challenging leadership position in Boston.I make no pretense to presenting a scientific study of the subject. I leave that to the professionals who have begun to treat leadership as a separate sub-specialty and have written large tomes about it. My remarks are subjective, and they issue from my own experience and mostly from what I think I have found in the traditional sources of Judaism. Hence, let me begin by stressing that I am talking about Jewish leadership, especially but not exclusively rabbinic leadership, and that my point of departure is the wisdom of the Jewish tradition. I therefore preface my remarks by one necessary comment on the distinguishing character of authentic Jewish leadership. Let me illustrate this from the life of Moses.Moses is bogged down in his work as a judge as the people come to him, in his desert tent, to adjudicate their conflicts and answer their questions. Yitro, his pagan father-in-law, warns him, נבל תבל גם אתה ג□ העם הזה אשר עמך כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך. "You will wear yourself and your people out; the task is too great, the burden too heavy for you to bear all by yourself." He tells Moses how to organize the judiciary effectively and systematically—appoint others, a hierarchy of judges, and you attend to the most difficult cases, a one-man supreme court. Moses accepts and implements the advice. Yet later (in בהעלותך), Moses complains to God--in almost the identical language that Yitro used—that it's not working: לא אוכל אנכי לבדי !לשאת את כל העם הזה …

The theme of leadership has long intrigued me both because of its innate character and because I personally wrestle with its problems – often more than I care to. I have spoken and written about it in different forums several times, and I am certain that the subject is far from exhausted. I therefore offer these ruminations in honor of my distinguished colleague and dear friend, Rabbi J.J. Schacter, as he prepares to bid us farewell this coming month in order to accept a challenging leadership position in Boston. I make no pretense to presenting a scientific study of the subject – I leave that to the professionals who have begun to treat leadership as a separate sub-specialty and have written large tomes about it. My remarks are subjective, and they issue from my own experience and mostly from what I think I have found in the traditional sources of Judaism. Hence, let me begin by stressing that I am talking about Jewish leadership, especially but not exclusively rabbinic leadership, and that my point of departure is the wisdom of the Jewish tradition. I therefore preface my remarks by one necessary comment on the distinguishing character of authentic Jewish leadership. Let me illustrate this from the life of Moses.Ask ChatGPT There are two forms of leadership that must be distinguished from each other. Let me illustrate this from the life of Moses.Moses is bogged down in his work as a judge as the people come to him, in his desert tent, to adjudicate their conflicts and answer their questions. Yitro, his pagan father-in-law, warns him, נבל תבל גם אתה ג העם הזה אשר עמך כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך. "You will wear yourself and your people out; the task is too great, the burden too heavy for you to bear all by yourself." He tells Moses how to organize the judiciary effectively and systematically—appoint others, a hierarchy of judges, and you attend to the most difficult cases, a one-man supreme court. Moses accepts and implements the advice. Yet later (in בהעלותך…