It is a tribute to the success of the American effort at providing higher education to anyone who wishes it and is ready to work for it, that graduation, whether from undergraduate or graduate and professional schools, is almost a formal and expected rite of passage for most Americans – a kind of academic Bar Mitzvah. And therefore, at an occasion of this sort, we congratulate not only the graduates but the parents and spouses as well. The achievement is not only that of the student but that of those who supported and worried with him or her, put up with the infinite variety of ways of expressing tension at exam time, and now come to celebrate the fruits of their efforts. Enjoy it while it lasts! But if this is, indeed, a kind of academic Bar Mitzvah, then – whether you are man or woman, Jew or non-Jew – you must suffer as well the experience of listening to an eminently forgettable speech or two. We’ll try to keep ours as brief as possible. Permit me to shift languages at this point. It is traditional for the President of this university to address a few words to the graduating seniors of the undergraduate schools in Hebrew which, in addition to its major historic associations, was once recommended by some of the leaders of revolutionary America as the national language of the United States. תלמידים יקרים: על הפסוק בתחילת פרשת השבוע, "אם בחוקותי תלכו", אומר המדרש (ויק״ר ל״ה א׳): אמר דוד, "רבש״ע, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ובתי מדרשות". לא תמיד הולכים השכל והלב בשורה אחת. יש והשכל נוטה לכיוון אחד והלב מדריך את הרגליים לכיוון אחר. דוד, למרות קדושת וטוהר מחשבותיו, חושב ללכת למקום פלוני, אבל לבו מושכו לבתי כנסיות ומדרשות. ולפיכך אומר הכתוב: "אם בחוקותי תלכו" – שבלב היהודי חקוק חץ, והאינטואיציה סוף סוף מחזירה אותו למקום בו למד תורה, לצור מחצבתו. אני בטוח שאתם מעריכים את כל מה שלמדתם אצלנו, בתורה ובמדע. אבל מעבר לכל הידע והאינפורמציה שרכשתם אצלנו, המשימה היותר חשובה ויקרה שלנו היא להשפיע לא רק על השכל אלא גם על …