The question of what is the responsibility of leadership in the American Orthodox community has engaged and fascinated and worried me for a long time. And my conclusion can be summed up by saying that above all else, leadership requires the taking of risks – not only political and financial and social and psychological risks, but also moral risks. There is a remarkable statement by our rabbis which is quoted by Maimonides: “One who is appointed to a position of leadership by the community here below, is regarded as wicked up above.” A similar thought occurs in the Zohar. To the verse, “if a prince (i.e., a leader) sins,” the Zohar adds these words: He most certainly will sin! You cannot be a community leader without being considered an evil-doer or a sinner. What a strange thing to say – and what a deterrent to public service on behalf of the community! Granted, some leaders abuse their positions and others may be neglectful of their duties; but is that a reason to say all leaders are regarded by Heaven as evil or sinful? Do we not bear enough burdens? Is there not enough to discourage us without this added onus placed upon us? What the rabbis meant, I believe, is this: leadership involves making hard decisions – or better – dirty decisions, choosing between alternatives, neither of which is perfect or clean or pure or desirable or even acceptable, but is the least evil and the least harmful. For Israeli leaders, there is no easy way out of the “Who is a Jew” issue. Clean decisions between good and evil, right and wrong, helpful or injurious – these are risk-free decisions and do not require leadership. Any intelligent and reasonable person endowed with a modicum of moral judgment can make such decisions. A leader must be willing to embrace the risk of being an evil-doer in the eyes of heaven, of being less than perfect in the abstract, of being accused of ideological error or moral truancy, if by so doing he carries out his mission of protecting the interests of …

The distinction we elaborated in the halakhic section of this shiur, between hirhur and pe’ulat ha-mitzvah, finds an interesting echo in Midrash. The author of Shibbolei ha-Leket cites two midrashim which relate the two most significant instances of teshuvah in Tanakh to two of the berakhot in Shemoneh Esrei. The latter two are Hashivenu Avinu... Barukh Atah Hashem ha-rotzeh bi-teshuvah, and Selach lanu... Barukh Atah Hashem chanun ha-marbeh lisloach. Each of these is connected by the Midrash to a different instance of sin and repentance in the life of the patriarchal family of Jacob. The Midrash relates that when Reuven offended his father Jacob by sinning with Bilhah, it was ordained that he be punished by death, but afterward he did teshuvah, whereupon the malakhei ha-sharet, the ministering angels, proclaimed Barukh Atah Hashem ha-rotzeh bi-teshuvah, blessing God who desires repentance. When Judah sinned against Tamar and pronounced the verdict “Take her out and let her be burnt” (hotzi’uha ve-tisaref), and then Tamar showed him proof that she had not sinned, he immediately confessed and said, tzadkah mimeni — she is right and I am wrong — and he was forgiven for that sin. Whereupon, the malakhei ha-sharet proclaimed Barukh Atah Hashem chanun ha-marbeh lisloach, blessing God who graciously forgives greatly. So the malakhei ha-sharet teach us that the blessings of teshuvah and selichah are not identical; they represent two different forms of teshuvah, and they are related to the two archetypical dramas of sin and repentance. What is the difference between these two stories? Let us analyze each and compare them. The sin of Reuven is described in the Torah as follows: Vayishkav et Bilhah pilegesh aviv vayishma Yisrael — “And Reuven lay with Bilhah, the concubine of his father, and Israel heard about it.” The sin is not as simple as it sounds. All agree that it was not a crime of sexual passion. Some interpret Reuven’s actions as an attempt to establish his rights …

א) השאלה נשאלת: מדוע חוגגים אנחנו שמונה ימים של שמחה זכר לחינוך המזבח ושיקום המקדש מחדש, אבל אין שום זכר חגיגי לבנינם המקורי בימי שלמה—האם אין בנין הבית החדש ע״י שלמה המלך חשוב לנו כחינוך הבית ע״י החשמונאים? התשובה: בנין חדש תמיד מלווה ע״י חוש של חידוש ואנרגיה של חלוציות, אבל לשקם מה שנבנה כבר אין לו אותה אווירה של גיל ושמחה ורגש של תרומה חדשה ונקייה. ועל כן מגיע שכר יתר למי שעמל בלי טובת חוש של עשייה מחדש וכויב) האורתודוכסיה המודרנית זקוקה לארגון הדוגל בשם א״י ומדינת ישראל עפ״י תורת ישראל, בלי להיות כעין סניף למפלגה דתית כלשהי, ארגון בו יש מקום לנצים ויונים גם יחד... לאלה הפועלים לחקיקה דתית ולאלה שאומרים דיינו... תנועה. לא מפלגה...ג) בפרשת וישלח — "וישאלהו האיש לאמר מה תבקש". האדמו״ר מקוצק באר: המלאך לימד ליוסף "לאמור" תמיד, לחזור ולשאול את עצמו "מה תבקש", מה המבוקש שלך בחייך עלי אדמות, לא להרשות אינטרסים קטנטנים להסיח דעתך מהמשימה הנשגבה של חייך, של מבוקשך. אם אנו נעשה חשבון ונשאל את עצמנו על המבוקש של חיינו אנו, נסיק שאי אפשר בלי להתחשב עם א״י... ולפיכך אנו מוכרחים לעשות כל מאמץ שאפשר לנו לבסס את תנועת המזרחי במדינתנו...ד) גמ׳ שבת דף כ״ד — מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון? ומסיק שם שמזכיר בהודאה. וקשה, למה לא שאלה הגמ׳ אותה שאלה לגבי פורים? אלא, שפורים מסמל לנו ההצלה מידי אויב שרצה לאבדנו גופנית, באופן גשמי, "להרוג להשמיד ולאבד" וכוי ולכן מובן מאליו שמזכירים נס פורים בברהמ״ז, אבל השאלה היא לגבי חנוכה שעניינה הצלה רוחנית וכוי כידוע, והתשובה היא לפענ״ד שא״א להודות על הצלה רוחנית בלי מעמד ובסיס גשמי, אין קיום לרוח בלי בסיס חזק ובריא של החומר. ולכן עלינו שנאספים כאן לשם שיקום המזרחי על איתנו, לאושש ולחזק את היסוד הפיננסי של התנועה ואז תוכל האידיאולוגיה שלנו להתקיים ולהתקבל...