Permit me to begin with an expression of genuine regret for violating elementary decorum by discussing matters inappropriate to the happy occasion which brings us here this afternoon – but my excuse is that it would be far more inappropriate to ignore unpleasant and threatening facts that stare us in our collective face, that loom before us in all their frightful ugliness. The 60 years of RCA covered the most critical years of Jewish history. Of us it might be said, to paraphrase the Midrash on Noah, that ראינו שלשה עולמות – עולם בחורבנו, the world of Holocaust; עולם בבנינו, that of growth and State of Israel; and now, the third – עולם תלוי ועומד בין זה לזה – that of doubt, decline, and disillusionment. We are members of an organization that was born just as the demons of destruction were beginning to stir in all corners of Europe. The second period was one in which we participated in the halcyon post-war days as Americans took to building shuls and as the great migrations from Europe replenished our ranks, as day schools and kollelim and mikvaot were being erected all over the country, and as the Rav זצ״ל was teaching and speaking with unparalleled genius, as RCA became a powerful and significant actor on the stage of American Jewry. And, לדאבוננו הרב, we now witness the deep distress of Judaism as secularism rises, as the non-Orthodox movements grow further and further away from Torah and tradition, as intermarriage and assimilation increase here and even in Israel – which, in addition to being engulfed in Jewish ignorance (some 88% do not know the עשה״ד, about 40% cannot name any of the Patriarchs, and some 20% haven't heard the term חמשה חומשי תורה) – now has to put up with a virulent form of Jewish anti-Semitism called "Post-Zionism." It is a world of self-doubt and hesitation and trepidation – not exactly a great time to be a rabbi. A Besht parable (recorded in the writings of his disciples) tells of a king who appointed four ministers over his treasury, all …

This is a bitter-sweet occasion for me. It is bitter because it confirms for me psychologically what I already know rationally, namely, that Isaac Bernstein is no longer with us. And it is sweet because the memories are sweet and inspiring. Rabbi Bernstein was my successor at The Jewish Center in New York City. We became not only colleagues but fast friends. I was enchanted by his sparkling sense of humor, in awe of his range of knowledge and interests – from Torah, of course, to mathematics to opera – and I simply adored the man's dazzling personality. Because of this combination of talents – scholar, orator, wit, darshan – I invited him to teach at our Stern College for Women, where he won a string of loyal students who speak of him with a reverence that survives to this day. One of his great strengths was his interpretation of the parashat ha-shavua, the biblical portion of the week. In deference to him, I shall present my theme as he would have done it – homiletically, by discoursing on this week's parasha, which happens to be Noach, and, last Shabbat, Bereshit. The great floods covered the face of the earth and finally begin to recede. Noah, ensconced in his ark, was not quite sure what to do. He took the raven and sent it out as a test: if the raven does not return, that will be a sign that dry land is available and he can prepare to leave; if it does come back, it means there is no dry land and he must continue to stay in the ark. R. Velvel Soloveitchik of Brisk zt"l asks why this bird was sent out in the first place: even if the bird came back with olive leaves, implying that Noah may leave – or if the bird did not return at all, signifying that land had been sighted and he should prepare to leave the ark – he would not be permitted to leave. Why? Because just as he entered the ark on God’s command, so would he not be permitted to leave until he was instructed by divine command. R. Velvel offers no answer to his question. I humbly offer my own solution: No…

Introd – will give שיעור on fault-line between הלכה ואגדה – in sense that [it is] largely impractical today but [has] serious theological implications [for] philosophy of Halakhah. All this, in addition to its timeliness: נח, מסי סנהדרין, ענייני שבת. (1) עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבותו. (2) סנהדרין דף נח/ב ונט/א – ואמר רש”ל עכו״ם ששבת חייב מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבותו... אמר רבינא אפי שני בשבת. וליחשבה גבי שבע מצות? כי קא חשיב שוא״ת, קום עשה לא חשיב; והא דינין קו״ע הוא וקא חשיב? קום עשה ושב אל תעשה נינהו. וא"ר יוחנן עכו״ם שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה – לנו מורשה ולא להם. וליחשבה גבי שבע מצות? מאן דאמר מורשה – מיגזל קא גזיל לה; מאן דאמר מאורסה – דינו כנערה המאורסה דבסקילה. מיתיבי: היה ר"מ אומר מניין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם – כהנים לוים וישראלים לא נאמר, אלא האדם – הא למדת שאפילו עכו״ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול? התם בשבע מצות דידהו. (3) רמב"ם הלכות מלכים פ"י – עכו״ם שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד. וכן עכו״ם ששבת אפילו ביום מימות החול – אם עשאהו לעצמו כמו שבת – חייב מיתה. ואצ"ל אם עשה מועד לעצמו. כללו של דבר: אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע. ואם עסק בתורה או שבת או חדש דבר – מכין אותו ועונשין אותו ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה, אבל אינו נהרג. (מהרש"א: שהרמב"ם ס"ל שכל מה שאינו מזי מצוות בני נח אין נהרגין עליה). (4) היחיד המעורר תמיהה על גוי ששבת – ספר אור זרוע ח"ב הלכות ע״ש סי' א – משה שכח לומר פרשת שבת שאמר לו הקב״ה. כיון שבאו ואמרו לו שלקטו לחם משנה, נזכר משה ואמר להם [במרה] הוא אשר דבר ה'. הרי למדנו ששבת נאמרה לבני נח [שכל זמן] שלא קבלו ישראל את התורה נקראו בני נח, ונשנית בסיני כדכתיב בעשרת הדברות זכור את יום השבת לקדשו. מעתה י"ל שעכו״ם מוזהרים על השבת, דאמרינן בסנהדרין א״ר יוסי בר חנינא: כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני – לזה ולזה נאמרה. וא״כ תקשי – הא בההיא שמעתא אמר רש"ל עכו״ם ששבת חייב מיתה, שנאמר יום ולילה לא ישבתו? אדרבה, מצו…