דבר זה לא נזכר לא בש"ס ולא ברמב"ם, ומקורו מספר כל הן וממעבר ואלך. נזכר ברמ"א יו"ד סי' שנ"ב. ועי' פ"ת בשם בחת"ס על א' שרצה לבטל המנהג דהוא מכוער והחת"ס מיחה ואחר שאין לשנות המנהג. ובכל בו נראה הטעם "כדי שיכירו הקוברים שהוא ישראל עשו הסימן, ואינו ברור למה התכוון. ועי' ב"כל בו על אבלות" סימן ו' הערה 6 דבכמה מקומות אין לוקחים לא יין ולא ביצים. ועי' בערוה"ש דנראה ממנו צטרפת הביצים קודמת לשפיכת ט' קבן. וא"כ עצה לה"ק שיטוהם מעט מן הביצים על ראשי ומיד ירח צוהו במים ט' קבן.

סיפר לי ידידי הרב מנחם פולדא שליט״א שכאשר ישב שבעה, בא אצלו מו״ר הרב זצ״ל לנחמו. אמר לו: מה עניין "מקום" אצל נחמה – מדוע דווקא שם קדוש זה? והרב הסביר: יש מצווה אחת לפני המוות, והיפוכה לאחר מכן – והמצווה היא כיבוד אב ואם. כשעוד ההורה בחיים, ההלכה מדגישה ש״אסור לישב במקומו״ – המקום שייך לאב, ואין לבן להשתלט על מקום אביו. אולם לאחר פטירת האב, מצווה על הבן "למלא מקומו" – להיות "הממלא מקום" לאביו. ולפיכך משתמשים בשם "המקום" – שעד עכשיו הייתה מצווה אחת של מקום כלפי האב או האם, ומשמתו – מצווה אחרת של מקום.

בפרשת ראה (דברים י"ד, א') נאמר: "בנים אתם לה' אלקיכם – לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". ולכאורה, קשה – מהו הקשר בין איסור ההתנהגות הפגאנית הזאת לבין היותנו בנים לה'? מדוע העובדה שאנחנו "בנים לה' אלקיכם" מונעת מאיתנו להתגודד או לקרוח? והתשובה שהצעתי מצאתי אחר כך ב"דעת זקנים מבעלי התוספות" על אתר: "ולכן אם מת אביכם הבשר ודם לא תתגודדו – שהרי אינכם יתומים בכך, כי יש לכם אב שהוא חי וקיים יתברך ויתעלה שמו. אבל העכו"ם – כשמת אביו, יש לו להתגודד, שאין לו עוד אב – כי אם עצו ואבנו שאין בהם מועיל, כדכתיב: 'אומרים לעץ אבי אתה, ולאבן את ילדתנו'". וביתר ביאור – הרמב"ם (הלכות אבל, פי"ג) מנסח את העיקרון של דיני האבלות כך: "(יא) אל יתקשה אדם על מתו יתר מדאי... והמצער עצמו יותר על מנהגו של עולם – הרי זה טפש... (יב) כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים – הרי זה אכזרי". ולפי זה, הפשט בפסוק שלנו הוא: אם מת לכם מת – עליכם להתאבל, אך לא יותר מן המידה. כי "המצער עצמו יותר על מנהגו של עולם" נראה כמי שאין לו אבא בעולם – וזה שקר, שהרי "אב אחד לכולנו". מכיוון שאתם "בנים למקום" – נשאר לכם אב בשמים. ועל כן האבלות צריכה להיות במידה – רק מה שציוו חכמים, לא פחות וגם לא יותר.

The observance of shiva, shelosh im, and yud beit chodesh (for parents) are not only catharsis of sorrow but also experiences of self-judgment and penitence. Avelut is intrinsically an expression of teshuva. The aching heart is a contrite heart and a contrite heart seeks atonement. Enlightened and sensitive avelut is saturated with deep feelings of guilt. Quite a few of the injunctions governing the observance of shiva, prohibitions against washing, use of cosmetics, ointments, wearing shoes and sexual intimacy are reminiscent of Yom Kippur, a day when the Jew quests for forgiveness. What are the sins for which the mourner seeks expiation? These are in two areas, vis-a-vis man (the departed) and vis-a-vi s God. Teshuva Vis-a-Vis Man Man is usually late in value judgments. His appreciation of persons, things and events is a product of hindsight. In retrosepction, man discovers the precise value of someone who was but is no longer with him. This delayed understanding and appreciation is painfully tragic. While the departed was near and we could communicate, we were only partially perceptive of his (her) identity. Our aware- ness of his specialness, as someone vital and precious to us, comes at the very instant he departs and withdraws into a mist of remoteness. Only then do we inquire with painful longing, "Who was he who brightened my days? What did he mean to me? Why do I feel so bereft and disoriented?" These and similar questions which descend in droves upon the grieving, expiat- ing mourner, are extremely soul-searing since they are saturated with guilt feel- ings. "Why didn't I ask these questions yesterday or yesteryear? Why wasn't I more expressive, more helpful, more appreciative?" Their image sparkles teasingly from afar. We extend our arms to embrace them, but a widening gap stretches between us. What exertions or treasures we would now readily expend for only five minutes with them, to open our hearts and minds to them, to make amends, to say what was lef…