לכאורה מה שהתנא משמיענו כאן הוא שבהגיעו לגיל של תשעים, האדם מתחיל להתמוטט, כוחותיו נעלמים, ומפאת חולשתו הינו כפוף כאילו משתחווה ודומה שקרוב למיתתו – לא רק bowing אלא bowing out, ורוחו כגופו מתחיל להתכווץ, בחינת מבטמק ורע לו. אולם פירוש זה, שהוא הפירוש המקובל לרוב, נראה משובש לגמרי, שהלא כל ה"גילים" שקדמו לזה במשנתנו אינם תיאורים של בני הגיל אלא ייעודים או עצות טובות למה שכדאי ומתאים ונאה לאותו גיל. כך, למשל, "בן חמש למקרא" או "בן י״ג למצוות" או "בן עשר למשנה" וכו׳ אינם תיאורים למצב רגיל אלא משפטים נורמטיביים – דהיינו, מה שראוי להיות תפקידו של אדם בגיל מסוים. לפיכך נראה שחז״ל התכוונו למשהו אחר לגמרי באמרם "בן תשעים לשוח" – והיינו שכדאי וראוי לאדם בגיל זה להשתחוות. הנה ההשתחוויה היא מושג הלכתי – כל עבודה בבית המקדש כללה גם כן השתחוויה, שהכהן היה מחויב להשתחוות בסוף כל עבודה – של הקרבת קרבנות, או קטורת, או דישון המזבח, וכו'. המעיין בסוף מסכת תמיד יראה שההשתחוויה תמיד באה בסוף העבודה – לא באמצע ולא בתחילה. כך נראה מן המשניות שם, וכך נראה גם מדברי המפרשים הראשונים, וכן סיכם שם הגר״א שאין דין השתחוויה בכניסה למקדש לעשות את העבודה אלא רק בגמר העבודה. ולכאורה ההשתחוויה הזאת היא בעצם רק סמל שהעבודה מתקרבת לסיומה, שהכהן גמר מלאכתו ומוכן לשוב אחור מן המקדש. אבל באמת אין הדבר כן – כדברי הרא״ש שם: "אין ההשתחוויה ביאה ריקנית" – אינה סתם סמל בעלמא, כעין מחווה של כבוד והערכה, אלא "ההשתחוויה עבודה היא", כלומר, ההשתחוויה היא חלק אינטגרלי של העבודה והיא נחשבת בעצמה כעבודה – בדומה להקרבת הקרבן או הקטורת וכדומה. זאת אומרת, שההשתחוויה אינה סימן שאדם כבר נפטר מעבודתו, שחייו כבר תמו ואין לו מה לעשות במישור הרוחני, וכמו שהוא חלש גופנית כך הוא חלש רוחנית ובמה נחשב הוא – אלא אדרבה, כיוון שגמר רוב חייו, מוטלת עליו עכשיו המשימה הרוחנית האחרונה, אולי ה"עבודה" הכי־חשובה שלו, והיא ההשתחוויה. ואשרי אדם שזכה להתחייב לעבוד עבודה זו! ומדוע זה? מפני שלהשתחוויה יש שני מרכיבים. האחד – הבעת תודה ליוצרו על מתנת אריכות הימים והשנים. טבעי הוא שאדם הרוצה להכיר טובה לחברו מושיט לו ידו ובאמרו "תודה" מנענע לו בראשו – סימן להשתחוויה כשהוא משתחווה למלך או לאביו. והמרכיב השני הוא הכניעה – שהאדם המשתחווה כאילו אומר…

על הפסוק בבהעלותך, "וזח מעשה המנורה", אמרו רז"ל שמשה נתקשה במעשה המנורה עד שהראה לו הקב"ה מנורה של אש ואמר לו עשה כמותו (עי' מנחות כ"ט ע"א ועוד). ועוד אמרו, על הפסוק בתרומה (שמ׳ כה-לא) "מקשה תיעשה המנורה", "כיון שנתקשה א"ל הקב"ה למשה טול ככר זהב והשליכהו לאור והוציאהו והיא מעצמה נעשית" (במ"ר טו-ג). וכנראה, שלפי מסורת חז״ל, קרו כאן שני דברים. בראשונה, נתקשה משה והקב״ה הראה לו מנורה של אש, ועדיין לא נחה דעתו; ולכן צוה לו הקב"ה להשליך את כל הככר אל האור והיא נעשית מעצמה (ועי' בשפתי חכמים לשמות כה-לא, מ). ולכאורה ייפלא, מה רצו חז"ל ללמדנו בזה, ומה העיק להם עד שהכתיבו קושי בעשיית המנורה למשה רבינו בדו-שיח עם בורא העולם על זה?הנה המנורה משמשת מאז כסמל ליהדות ולעם ישראל, ואפ׳ עידן ועידנים לפני שהופיע ה"מגן דוד" כסמל יהודי, כבר שימשה המנורה כסמל מקובל, וכן מציגו בהרבה מהתגליות הארכיולוגיות.ובאמת, המנורה מסמלת ב׳ דברים שלכאורה הם הפכים: יופי ורוח.אריכת הלשון במקרא מעידה על חשיבות כל הפרטים במבנה המנורה, על כל כפתוריה ופרחיה וגביעיה המשוקדים וכו׳. היא הסמל של האמנות היהודית, וציורים רבים משך הדורות חיזקה מימד זה של סמליות המנורה.ומאידך, המנורה היא סמל לרוחניות. "נר מצוה ותורה אור". והנביא זכריה (בהפטרה לשבת חנוכה) מודיע לנו בשפה ברורה: "ויאמר אלי מה אתה רואה, ואמר ראיתי והגה מנורה זהב כולה... ואען ואמר אל המלאך הדובר בי מה אלה אדני, ויען ויאמר אלי זה דבר ה׳ אל זרובבל לאמר, לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה״צ".וזה דבר תמוה, שלכאורה ב׳ יסודות אלה־-היופי והרוח, האסתטיקה והאמונה הצרופה־-סותרים זח את זה. היופי מתרכז בחיצוניות, והרוח ענינו כולו פנימיות. האמן מתכוון להראות את יצירתו לעיני הזולת, והמאמין פניו מועדות להעמקת לבו ונפשו, לתיקון תודעתו ומדותיו.גם בהגות העולם המערבי, הבינו חכמי או"ה שלא הרי זח כהרי זה. עמנואל קאנט (בספרו השלישי The Critique of Judgment) וכןאחרים התיחסו אל ההתנגשות ואי-ההתאמה בין המוסר והאסתטיקה. והסופר מתיו ארנולד (בספרו Athens and Jerusalem) גם הוא מטפל בבעיה זו של יון, המציגה אמנות ויופי, וירושלים כסמל של דת ואתיקה ורוח.ולפי זה מובן מה שנתקשה משה, לפי אגדת חז״ל, במעשה המנורה: איך ייתכן שכלי אחד מכלי המשכן יחזיק שני הפכים בקנה אחד? הלא אי-אפשר שדבר כזה י…

Question: Why did the Torah not mention the date of Shavuot, only that it occurs seven weeks after Passover? Answer: Because Shavuot is the time of the giving of the Torah, and Torah is lemaalah min hazeman – above time. So you: combine past, present, and future. Past – your membership on the Yeshiva College Board, and your being guided by your late father in philanthropy as well as business. Present – being inducted now as Chairman of the Board of Yeshiva College. And future – which we pray will bring strength and consolation to your mother and your entire family.

ספר תהילים פרק צ – פסוק י: ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון כי גז חיש ונעופה – כאן המשורר (או משה רבנו לפי הפירוש הרגיל, או משורר בשם משה, אחד ממחברי התהילים, לפי ראב״ע) לכאורה, המשורר כאילו פוסח על שתי הסעיפים – מחד גיסא, המגיע גיל שמונים זה סימן של גבורה – ומאידך – רוב שנותיו בילה לריק – ב"עמל ואון". אבל שני פסוקים אחר כך, הוא אומר: "למנות ימינו כן הודע" – כלומר, מספר השנים לא משנה, מה לי מעט מה לי הרבה, העיקר הוא: "ונבא לבב חכמה". רש"י תהילים פרק צ פסוק י: (י) ימי שנותינו בהם שבעים שנה – שנותינו אלה בעוונותינו אלה ובעלומינו אלה שבעים שנה הם. ואם בגבורות – ואם הרבה גברו ימיו שמונים שנה הם. ורהבם עמל ואון – וכל הגדולה והשררה שיש לו לאדם בימים האלה אינם אלא עמל ואון, ולמה – שהרי כי גז חיש ונעופה, בתוך עברה מהר אנו עפים ומתים. גז – לשון העברה כמו "נגוזו ועבר" (נחום א), "ויגז שלוים מן הים" (במדבר יא). אבן עזרא על תהילים פרק צ פסוק י: (י) ימי – אולי יטעון טוען והלא משה חיה ק"כ שנה, איך הוא יאמר שבעים שנה? זה לאות כי משורר היה שמו משה, והתשובה – ככה נוכל לומר כי נח דניאל ואיוב אינם נודעים, והלא ייראה בתחילה איש האלקים, ובעבור זה הזכיר שאיננו מתעסק בהבלי העולם, וככה טעם זה המזמור – משה ידבר על לשון כל דור ודור, גם דורו כן היה עד היום. אולי זה עשה זאת התפילה לפני התנבאו, שהיה בן שמונים שנה וידיו כבדים. וטעם "בהם" – דבר גדול יהיה אם היה במספרם שבעים שנה. ורהבם – וימי רהבם, ימי הכוח והחוזק שהם ימי הבחרות, כולם הם עמל ואון. מדרש תהילים (בובר) מזמור צ: אמר ר' אחא – נפלאותיך ומחשבותיך שאתה עושה אין אנו יכולין לספר ואין ערוך לשבחך. משל לשני אנשים – אחד גבור ואחד חלש. וכי החלש יכול לספר שבחו של גבור? לאו. למה? לפי שאין יודע שבחו של גבור. אבל הגבור, שיודע מה כוחו – הוא יכול לספר שבחו של גבור. כך אמר דוד: מי ימלל גבורות ה'. אמר ר' שמואל: מי ימלל גבורות ה'? – כגבור שהוא עסוק בתורה כל צרכיו. מסכתות קטנות, מסכת אבות דרבי נתן, נוסחא א פרק כב: איזהו גבור שבגיבורים? זהו הכובש את יצרו, שנאמר "טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר" (משלי ט"ז ל"ב). וכל הכובש את יצרו – מעלין עליו כאילו כבש עיר מלאה בגיבורים, שנאמר "עיר גיבורים עלה חכם ויורד עוז מבטחה" (מש…