רבי יעקב: קמ הלך בדרך ושולה ומספיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן קה... כאילו מתחייב בנפשו. בדרך – בדרך החיים. ואם הוא בעל מדריגה שבכל זאת שונה, כלו' ת"ת, שתכליתה היא דעת אלקים וההכרה שהכל ממנו... ולמרות זה היא מפסיק הכרתו זאת בהלל אסתטיקה – בזבז כחות הנפש שלו. כן בענין חיי האישות. "דרך" האישות בסרט: "דרך גבר בעלמה," דרך ארץ," "האשה נקנית בשלש דרכים" ... ושונה פי' זכה להבנה יותר אילעה בעצם האישות, אולם יש שאדם מפסיק תהליך אציל זה בגלל ענין היופי... והנה בשידוך זה – יש כל הסיבות לאי-הבנה נכונה של עיקר הנשואין – יופי, הדר... ומ"מ מתגבר בזוג זה העילאי... נפש...

ב"מסורה" (חוברת ח', ניסן תשנ״ג) הביא העורך בשם מו״ר זצ"ל לענין ברכת "מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקדושין", שהעולם מקשים מדוע הקדימו חופה לקדושין, הלא חופה היא נשואין וזה בא אחרי אירוסין, והרב זצ״ל אמר בשם סבו הגר"ח הלוי שזה בנוי על יסוד הרמב״ם ריש הל' אישות שמתאר שם השתלשלות ענין אישות מקודם מתן תורה, שאדם פוגע אשה בשוק וכוי שהיא נחשבת כאשתו מאחר שהיא בעולת בעל, ואחרי מ״ת נתחדש דין קדושין לעם ישראל. וא"כ, הברכה משקפת את ההתפתחות הזאת, שבתחילה היה רק חופה ואח"כ ע"י שנתקדש עם ישראל בהר סיני וניתנו לנו כל דיני אישות, אנו מארסין תחילה ע"י קדושין. ודפח"ח.ואחייב הביא הרמב״ן (עיי שטמ״ק כתובות דף זי) שבסיני נתקדשו כלל ישראל להקב״ה ע״י חו״ק, וז״ל, ואית דגרסי בקדושין, פי׳ חופה הר שכפה כגיגית, בקדושין היינו התורה, קדמה חופה לקדושין שהחופה היה שקבלו התורה, ופי׳ יפה הוא, עכ״ל. ולכאורה כוונתו בזה, שהנוסח הוא "מקדש עמו ישראל ע״י חופה בקדושין" (ולא !קדושין) דהיינו שההר שכפה הקב״ה על ישראל היה בצורת חופה, והקדושין היה קבלת התורה. אולם קשה לי, שהלא א״כ מתן תורה היה באונם, וכקושית הגמי בשבת דף פ״ח "מודעא רבה לאורייתא", ומה לי התירוץ שתירצו שם ש״הדר קבלוה בימי אחשורוש" הלא החתן והכלה עומדים לפנינו ומה טעם יש בדבר שאנו מזכירים קדושין באונם, הלא קדושין כאלה אינם תופסים.ונראה פירוש אחר הדומה קצת לזה של הרמב״ן , והוא שהלא יש סתירה באגדות חז״ל לענין מ״ת, שענין כפה עליהו הר כגיגית מוכיח שהתורה ניתנה לנו באונס ושעם ישראל הינו עם סגולה שלא ברצונו. ומאידך, הגמי ריש ע״ז מביאה האגדה שהחזיר הקב״ה את התורה לכל אומה ואומה וכוי, שמזה מוכח שקבלת התורה היתה ברצון, וכמאמר הכתוב "נעשה ונשמע", ועיי בתום׳ בשבת שם שהקשה על האגדה של כפה עליהן הר כגיגית, הלא הכתוב אומר נעשה ונשמע. והנה הגמי מקשה הא הוי מודעא רבה לאורייתא וכנ״ל, והתירוץ הוא מ״קיימו וקבלו" שבימי אחשורוש קבלו מרצון וכוי וכנ״ל. אבל אם אמנם בתחילה, בתקופת המדבר, היתד. קבלתם באונם, זה נוגד האגדה על החזיר את התורה לכל אומה ואומה, וגם הנעשה ונשמע.אלא ודאי שאגדות אלה אינן מתכוונות למאורעות היסטוריים כלל וכלל, שהלא מקרא מלא הוא "נעשה ונשמע". וכשמסתכלים בעומק דבריהם ז"ל נווכח לדעת שהעימות בין שני המושגים האלה, של תורה ברצון ותורה באונס, הינו עימות פסיכולוג…

נשאלתי (ע״י הרב נובק משיקגו כשהתפללנו יחד בבהכ״נ חובבי ציון בירושלים): מדוע בפרשת העקידה ציווה ה׳ לאברהם, "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק", ואילו כאשר מופיע המלאך הוא פעמיים בדברו לאברהם התייחס ליצחק כאל "את בנך את יחידך" ומשמיט "אשר אהבת". והשבתי: כל מגמת נסיון העקידה היתה להורות ולהודיע הדרך לאמונה צרופה – וכך בארו הראשונים – רמב״ם ואברבנאל – את ההקדמה לפרשת העקידה, "והאלקים ניסה את אברהם", מן השורש "נס", שהתורה מעמידה על הנס או הדגל איך מאמין בה' צריך להתנהג. והיינו, שההתחייבות לה׳ עומדת למעלה מכל ערך או התחייבות או אהבה אחרת, וכולם צריכים להיות כפופים לאהבת ה׳. ויש לזה אף השלכות יומיומיות, וכן פסק הרמ״א (ש״ע או״ח סימן צ״ח סעיף א), "ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם, ויסיר כל תענוגי האדם מלבו ... ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבהכ״נ, כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום".ולכן ציווה ה׳ שיקריב את הp "אשר אהבת". התורה מפרטת "אשר אהבת" לקבוע העימות בין אהבת ה׳ לאהבת בני אדם, ואפילו לבנו היחיד של אדם, ושאהבת ה׳ עולה על כל אהבה אחרת. ולבסוף כאשר אברהם עמד בניסיונו והוכיח שאמנם אהבת ה׳ שלו היא מעבר לכל אהבה אחרת, כאילו בטלה ממנו כל אהבה אחרת, ולפיכך לא נזכר שוב "אשר אהבת", כי בנוכחות אהבת ה׳ אין ערך לאהבה אחרת, כעין מ״ש הגמי ״דשרגא בטיהרא מאי אהני״ (חולין ס״ג:).אבל אחר כל זאת, כאשר אהבת ה׳ בדרגה הכי גבוהה שהגיע אליה אברהם כבר הוכחה וקבועה, ולא היה שום ערעור או ספק על סדר העדיפות של האהבות וההתחייבויות של אברהם, הרי אז משמשת אהבת ה׳ כמקור להתפשטות האהבה לכל בני אדם ולכל היקום כולו. "ואהבת לרעל כמוך־-אני ה"׳, כאילו אמר: ממנו תוכל ללמוד, כמו שאהבת אותי כן תאהב את רעך.ובזה מיושבת קושיא אחת שהוקשה לי בדבר מחלוקת תנאים מפורסמת שנזכרה בש״ס כמה פעמים: (עי׳ פסחים דף כב:)שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היח דורש כל אתי□ שבתורה ("לרבות"). כיון שהגיע ל״את ח׳ אלקיך תירא״ ־ פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתי□ שדרשת מה תהא עליהן? ־ אמר לה□: כש□ שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: את ח׳ אלקיך תירא ־ לרבות תלמידי חכמים.ולכאורה לא מובנת מה ששמעון העמסוני פירש כשהגיע ל״את ה׳ אלקיך תירא", ועבר בשאט נפש על "ואהבת את ה׳ אלקיך", …

(שמעתי הערב בירושלים בשם מו״ר הגריד׳ס זצ״ל) הרב מסביר שקרי״ס נגרמה בזכות נחשון בן עמינדב, כידוע. חידושו של נחשון היה בזה שקפץ לתוך היום מבלי להסס. מה זאת אומרת? כשאדם מחליט להיכנס לאגם או לים, בתחילה הוא טובל אצבע לנסות אם המים קרים או חמים יותר מדי, משער אם הם עמוקים או לא, וכו׳. נחשון ודאי חשב קצת על זה לפני שהגיע השעה שהיה מוכרח להחליט כן או לא, אבל ברגע שהיה עליו להתקדם או לסגת אחור, השליך מאחוריו כל ההערכות וכל ההיסוסים, כל הסברות להן וללאו, וברגע של התרוממות אינטואיטיבית קפץ לתוך הים הסוער.(דמיון לזה ממ״ש מוהר״ן מברסלב שכשאדם ניגש לאלוקים להתפלל, צריך להשליך מאחר גוו כל החכמות שלמד וחשב ולעמוד לפני קונו כילד תמים...)כן הדבר לעיין נישואין (ואולי גם לעניין פרנסה, שגם זה השוו חכמינו לקרי״ס): על האדם לחשוב מה הוא רוצה ממי שתהיה עזר כנגדו, אבל מגיע לכל אדם רגע של אינטואיציה שמקורה במסתורין, ובאותו רגע כל ההרהורים והחשבונות נעלמים ממנו, והלב גובר על המוח, ועל האדם להישמע לפקודת הלב להן או ללאו.ואמנם ההתגברות הזאת של האינטואיציה על האינטלקט דורש גבורה מן האדם, וקשה לו לבטל כל הגיונותיו ושיקוליו ולהיכנע לצווי הלב. אבל בלי זה—הים לא נקרע, והשידוך לא ייעשה (והפרנסה ממנו והלאה).

בא' באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. מה ענין זל"ז? אלא – מחצית השקל – ללמד שהאדם לפע' אינו שלם – שקל = נפש – לא טוב היות האדם להדו. (אולי: שלום בית = השלמה). וכלאים – שב"פ לא טוב אם מבקש השלמת ממי שאינו ראוי לו. ב' חודש נה שמרבים שמחה – גם אנו – ואני "משמיתין של השקלים על השמלת" – שבגין יש שקלים בלי כלאים. עוד יישמע.