אפירל לשבועות – מחלון וכליון בורחים – ונופש כאשר ויהי רעש בארץ, משתמשים מחובתם. ושמותיהם מוכיח עליהם: מחלון – people w. diseased mentality, כליון – deactivating personalities. והלכו "לגור בשדה מואב" – vacation abroad. במקום שיוכלו להתעלם מכל המצוקה והצרה. אנשים באלה שהם באים לשדה מואב ופותחים וכו' סופם למיתה.

At the very outset, we must limit the question that we have posed as the theme of this sermon. Our question is not why the hurricanes occur. First, we do not even know the physical causes of hurricanes, despite our weather satellite, certainly we cannot know the spiritual reasons. Secondly, "why” is a fruitless question. It sounds more like a complaint that a quest for informationץ In one of the moving psalms of King David, he cries out Eli, Eli, lamah azavtani -״my God, my God, why hast thou forsaken me?” Rabbi Samson Raphael Hersh offers a comment on this verse that is most relevant to our theme - and, in fact, pertinent to all our lives at any occasion or crisis, ne directs our attention to the fact that the world for "why," lamah is in the Masoretic Text, recorded as having the accent on the second rather than on the first syllable. It is not LAmah, but laMAH. The first form of that word, LAmah, is indeed, the word "why." It is a Plaintive demand for information and explanation. But the version laMAH means not "why" but "wherefore". It is not a demand that God explain his reasons for visiting suffering upon us, but rather a prayer to God to teach us what to do with our suffering, what lessons to learn from it, what good to derive from these experiences. So, each of us, when faced with crisis, trouble, difficulties, or problems - must ask ourselves "wherefore?" rather than turning plaintively to God and demanding of Him, "why?"

We celebrate this holiday with heavy hearts, thinking of the anguish in the hearts of the mothers and fathers of children in Kiryat Shemona and Ma’alot, and of the parents, wives, children, brothers, and sisters of the soldiers who, since last Shavuot, have died in the Yom Kippur War. It is a sadness we share with them, one deepened by the anxieties and suffering each of us feels personally — each contributing his own inner sorrow to that of the people as a whole, as we ask ourselves how we can feel joy on this holiday. Yet this is a Yom Tov, and a delightful one. We must not give in to our weariness, whether national or personal. How can we do that? By reading Megillat Ruth with care — because, above all, it is a message of hope. Avraham Kariv notes that the book is called Ruth, but its real heroine is Naomi, who is the source of all inspiration; even Ruth’s great decisions are rooted in Naomi’s guidance. Ruth’s conversion to Judaism, notably, is not presented as a theological or metaphysical search but as enchantment with a model of Jewish conduct: Naomi. Naomi begins, as her name suggests, as a sweet and pleasant person, but tragedy strikes repeatedly — her husband dies, her sons intermarry, then they die, and she is left penniless. She believes her life is over — a woman Job. Her bitterness wells up, and when she returns to Bethlehem and the townspeople scarcely recognize her, she declares, “Call me not Naomi but Mara.” Yet after this, Naomi never speaks of herself again. The end of the Book of Ruth focuses on two intertwined stories: that of Ruth, which shapes Jewish destiny through the birth of King David, and that of Naomi, which touches not the fate of Israel as a nation but the fate of Israelites as individuals. It is the story of a personal resurrection. Naomi becomes “Naomi” once again. How does this transformation happen? Simply: Naomi finds a cause greater than herself and gives herself to it — the life, personality, and fortune of Ruth. Ruth is lucky …

"כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור". פסוק זה לכאורה קשה, איך אפשר לראות "אור באור" דרך כלל, הטבע הוא כך שאור גדול עוקף אור קטן, כך שהאור הצנוע מתבטל לגבי האור החזק. מי שמדליק נר קטנה באור השמש בצהרים בקיץ ביום בהיר, לא יראה כלל את אור הנר. על כן, הוה אמינא שגם מה שהאור מסמל כך גם טבעו ודרכו. ולפיכך כשאדם זוכה לאור ה', כל שאר האורות שבחייו נדעכים ואובדים חשיבותם. ומזה – המסקנא שלומד תורה עליו להפרד מכל חכמה אחרת בעולם. על זה אומר המשורר: "באורך נראה-אור", שהכלל הקבוע בעולם הטבעי אינו תופס בעולם הרוחני, כי בעולם הרוחני כל מה שמקור האור האלקי גדול וחזק, כך יכול האדם לראות וליהנות מכל שאר האורות, למרותם היותם חלשים לגבי אור הי, כי אור ה׳ מחזק את כל האורות ולא מאפיל אותם. והסיבה לזה־-ראשית הפסוק, "כי עמך מקור חיים", שחי העולמים שהוא מקור כל ההויי, כל המציאות, כך גזר שבאורו נראה אור, ולא שאורו יבטל כל שאר האורות.אי־לזאת, כשאדם גדל בתורה אל לו לחשוב שאין לו שיג ושיח עם כל שאר החכמות שבעולם, ואדרבה כל מה שאור ה׳ מאיר עליו ולפניו, כך מתבררים כל החכמות האנושיות מאור האלקי הוא אור התורה.אמנם־-״באורך נךאה־אור"!

ספר תהילים פרק צ – פסוק י: ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון כי גז חיש ונעופה – כאן המשורר (או משה רבנו לפי הפירוש הרגיל, או משורר בשם משה, אחד ממחברי התהילים, לפי ראב״ע) לכאורה, המשורר כאילו פוסח על שתי הסעיפים – מחד גיסא, המגיע גיל שמונים זה סימן של גבורה – ומאידך – רוב שנותיו בילה לריק – ב"עמל ואון". אבל שני פסוקים אחר כך, הוא אומר: "למנות ימינו כן הודע" – כלומר, מספר השנים לא משנה, מה לי מעט מה לי הרבה, העיקר הוא: "ונבא לבב חכמה". רש"י תהילים פרק צ פסוק י: (י) ימי שנותינו בהם שבעים שנה – שנותינו אלה בעוונותינו אלה ובעלומינו אלה שבעים שנה הם. ואם בגבורות – ואם הרבה גברו ימיו שמונים שנה הם. ורהבם עמל ואון – וכל הגדולה והשררה שיש לו לאדם בימים האלה אינם אלא עמל ואון, ולמה – שהרי כי גז חיש ונעופה, בתוך עברה מהר אנו עפים ומתים. גז – לשון העברה כמו "נגוזו ועבר" (נחום א), "ויגז שלוים מן הים" (במדבר יא). אבן עזרא על תהילים פרק צ פסוק י: (י) ימי – אולי יטעון טוען והלא משה חיה ק"כ שנה, איך הוא יאמר שבעים שנה? זה לאות כי משורר היה שמו משה, והתשובה – ככה נוכל לומר כי נח דניאל ואיוב אינם נודעים, והלא ייראה בתחילה איש האלקים, ובעבור זה הזכיר שאיננו מתעסק בהבלי העולם, וככה טעם זה המזמור – משה ידבר על לשון כל דור ודור, גם דורו כן היה עד היום. אולי זה עשה זאת התפילה לפני התנבאו, שהיה בן שמונים שנה וידיו כבדים. וטעם "בהם" – דבר גדול יהיה אם היה במספרם שבעים שנה. ורהבם – וימי רהבם, ימי הכוח והחוזק שהם ימי הבחרות, כולם הם עמל ואון. מדרש תהילים (בובר) מזמור צ: אמר ר' אחא – נפלאותיך ומחשבותיך שאתה עושה אין אנו יכולין לספר ואין ערוך לשבחך. משל לשני אנשים – אחד גבור ואחד חלש. וכי החלש יכול לספר שבחו של גבור? לאו. למה? לפי שאין יודע שבחו של גבור. אבל הגבור, שיודע מה כוחו – הוא יכול לספר שבחו של גבור. כך אמר דוד: מי ימלל גבורות ה'. אמר ר' שמואל: מי ימלל גבורות ה'? – כגבור שהוא עסוק בתורה כל צרכיו. מסכתות קטנות, מסכת אבות דרבי נתן, נוסחא א פרק כב: איזהו גבור שבגיבורים? זהו הכובש את יצרו, שנאמר "טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר" (משלי ט"ז ל"ב). וכל הכובש את יצרו – מעלין עליו כאילו כבש עיר מלאה בגיבורים, שנאמר "עיר גיבורים עלה חכם ויורד עוז מבטחה" (מש…

(“גוט ווארט” חסידי – שמעתי מדודי הרב יוסף מרז־כי שליט״א) על הפסוק בתהילים קז: ישלח דברו וירפאם, וימלט משחיתותם, יודו לה׳ חסדו ונפלאותיו לבני אדם – "דברו" מלשון "דבר", כלומר מנהיג או שליח, ובמקרה זה – הרופא. נמצא שהקב״ה ממנה את הרופא כשליחו לרפא את החולה. ולא עוד אלא שהקב״ה מראש מציל את החולה אפילו מן השגיאות האפשריות של הרופא – וימלט משחיתותם. א"כ, ודאי נכון וראוי שהחולים יודו לה׳ – יודו לה׳ חסדו. אך למרבה הצער, לא כן הוא. במקום להודות לה׳ – המשלח את הרפואה ושומר את הרופא מלשחת – ונפלאותיו לבני אדם – החולים מייחסים את ההצלה לרופא בלבד, ומכתירים את האדם בתהילה במקום להכיר בידו של הקב״ה.

When the second day of Shavuoth coincides with the Sabbath, as it does this year, the Torah pericope is expanded to include the passage which epitomizes the underlying concept of UJA-Federation Sabbath: "If there be among you a needy man, one of thy bretheren, within any of thy gates, in thy land which the LORD thy G-d giveth thee, thou shalt not harden thy heart, nor shut thy hand from thy needy brother; but thou shalt surely open thy hand unto him, and shalt surely lend him sufficient for his need in that which he wanteth. Beware that there be not a base thought in thy heart, saying: 'The seventh year, the year of release, is at hand’; and thine eye be evil against thy needy brother, and thou give him nought; and he cry unto the LORD against thee, and it be sin in thee. Thou shalt surely give him, and thy heart shall not be grieved when thou givest unto him; because that for this thing the LORD thy G-d will bless thee in all thy work, and in all that thou puttest thy hand unto. For the poor shall never cease out of the land; therefore I command thee, saying: ’Thou shalt surely open thy hand unto thy poor and needy brother, in thy land." (Deuteronomy 15:7-11)SEROMINC MATERIAL FOR UJA-FEDERATION SABBATH The Book of Ruth, which is read on this festival on Shavuoth contains a description of the harvest in ancient Israel. In accordance with the laws of the Torah, a corner of the field was left unharvested and fallen sheaves were left on the ground so that the poor could glean a portion of the harvest for themselves. Boaz, the landowner, instructs his laborers to be generous in leaving grain for the poor to glean. This spirit of charity, sharing our harvest with those who are less fortunate, is reflected today in the humanitarian endeavors of UJA & Federation. "And Boaz said unto her at mealtime: Come hither, and eat of the bread, and dip thy morsel in the vinegar.1 And she sat beside the reapers; and they reached her parched corn, and she did eat and was satisfied…