[מתוך מאמר שכתבתי פדור דודי הראב״ד דקרא הוטס שליט״א: לכבוד Mother's Day] פרשת קדושים: קדושים תהיו כי קדוש אני וכו איש אמו ואביו תראו את שבתותי תשמורו וכו. בפסוק זה הודיעו ג׳ עיקרים: קדושה, יראת או״א (אבואם) ושמירת שבת. בעשרת הדברות הודעה משנות הא בתור ״כבוד״ ולא ״יראה.״ וצריל להבין ג״כ שבת ההשתלבות של שבת יראת או״א בפסוק אחד. וגם מעניין שחז״ל קשרו מצות יראת או״א וכבודם להמצוות המקבילות הקב״ה. בה הלכה הוקבע צביונם של ב׳ המצוות האלה,

(1) Rav Avraham Isaac Hacohen (1865-1935): basic biography; significance; early works; major works (2) poetry; literature; mystic; nationalism (3) "man by nature a mystic." Also: התפילה המשמדת של המשנה; opt. (4) assume mystic life (hence all life) ineffable, with basic rationed principles.

The question is illegitimate. It is illegitimate because it assumes that the burden of proof is upon the believer when, indeed, it upon the atheist. When the question is asked, the believer has every moral and intellectual right to shrug his shoulders and say, "Why not?," and then turn to the atheist to prove why not.This is so because the world is a given. It is the primal element which impinges upon our senses, and the sensory system is the primary way that we, as biological creatures, relate outside of ourselves. Now this would presume a Creator. I do not refer to the classical "proofs," because I grant the Kantian critique of the "proofs." I accept them, however, especially the teleological and the cosmological, as rational "support" for overwhelming intuitions. In the presence of such elemental existential givens, the burden of proof shifts to the skeptic.This was not so during the Middle Ages, from Aristotle on down, for so long as the theory of the Eternity of Matter prevailed. Then one could say that the un-createdness of the world is sufficiently established for us to overcome the teleological and cosmological "intuitions," and therefore only "proofs" will do to establish the theistic thesis.However, this is the age of the Big Bang. Any theory that asserts that, given the aeons of eternity, the Big Bang will statistically occur, would be today laughed off the stage of cosmo- logical discourse. The Bang so convincingly points to a Banger, that the burden of proof is clearly upon the atheists.Hence —"why not?"

(“גוט ווארט” חסידי – שמעתי מדודי הרב יוסף מרז־כי שליט״א) על הפסוק בתהילים קז: ישלח דברו וירפאם, וימלט משחיתותם, יודו לה׳ חסדו ונפלאותיו לבני אדם – "דברו" מלשון "דבר", כלומר מנהיג או שליח, ובמקרה זה – הרופא. נמצא שהקב״ה ממנה את הרופא כשליחו לרפא את החולה. ולא עוד אלא שהקב״ה מראש מציל את החולה אפילו מן השגיאות האפשריות של הרופא – וימלט משחיתותם. א"כ, ודאי נכון וראוי שהחולים יודו לה׳ – יודו לה׳ חסדו. אך למרבה הצער, לא כן הוא. במקום להודות לה׳ – המשלח את הרפואה ושומר את הרופא מלשחת – ונפלאותיו לבני אדם – החולים מייחסים את ההצלה לרופא בלבד, ומכתירים את האדם בתהילה במקום להכיר בידו של הקב״ה.

Some of the fundamental Principles of Judaism will be ex,mined in this course, with an emphasis on their formation from a contemporary perspective. The principles discussed will treated from the point of view of Jewish philosophy, history, and The subject matter will be grouped about the three poles of Ged, Torah, and Israel. I. God. A. The Belief in a Personal God 1. Theism vs. Deism and pantheism 2. The sources of religious commitment 3. The nature of religious experience. B. Idolatry. 1. In the Bible and Prophets 2.Its larger meaning 3. Contemporary significance C. Creation. D. Providence. 1. Nature and the Supernatural 2. Theories of providence 3. Scientific causality and divine freedom 4. Miracles E. Revelation. 1. The phenomenon of prophecy 2. Sinai 3. Ruach Ha-kodesh

First emphasized the tremendous gap between commentators of Maimonides. Many moderns, such as Strauss, Pines, and Yaakov Beker, follow Ahad Ha’am (and follow such classical commentators as Narboni and Kaspi, etc.) and see in Maimonides a kind of intentional hypocrisy, whereby halakhic Torah is meant for the ignorant masses, whereas the metaphysical truths taught by Aristotle are identical to those taught by Moses in the secret doctrine within the Torah – which is beyond personal doubt, beyond halakhah, and is meant only for the aristocracy of philosophers. This is an attempt to latch Maimonides onto the theory of his contemporary Islamic theologian, Averroes, who maintained that religion is mere morality for the masses, while it is knowledge for the philosopher. This, however, requires of them to read the Guide as if it were a secret code, and to overemphasize Maimonides’ constant cautions to the reader. A more realistic appraisal is that given by almost all other commentators, culminating, in modern times, in Julius Guttmann. Here we acknowledge problems and try to solve them, but do not read the Guide as if it were a detective story. We shall accept this latter approach. Chapter 42:51 gives the parable of Maimonides on the city, the ruler, and the inhabitants. It clearly indicates that the three highest categories are, in ascending order, halakhists (talmudiyim) who have traditional beliefs but do not support it by speculative demonstrations; next, those who are in the parodzor, who can philosophize; and the highest, those who are in the chamber with the king, those who have reached the highest degree of speculative ability and certainty. Maimonides then departs to speak to his student: “Now know, my son,” that the three highest categories for him are, respectively: mathematical science and logic, natural science, and divine science. This appears to conflict with the previous categorization. However, I believe that it must be understood that here he is addressing…

אמונה והכרה דתית: (א) מחלוקת ראשונים אם נחשבת כמצווה (״אנכי ד׳ אלקים״). רמב״ם (פאה״א יפוה״ת): אמונת ד׳ מצווה – אנכי ג״כ – יחידות שאינו משותף – שמע ישראל אחד. בה״ג ורס״ג – אין אמונת ד׳ כחשבת במנין המצוות כי היא עיקר יסודות לכל, ג״כ אין מונין יחידה כמוה מזה הטעם. מ״מ אע״פ שאינן כמנין לפ״ע, נכללים במצוות ק״ש – מציאות ויחודו. 2. רס״ג, רמב״ם ועוד: אמונה אינה מקור להכרה דתית. אלא: תהליך שכלי, אישור אפיסטמולוגי של דבר ידוע. בזה הם הולכים בעיקבות אריסטו,

(1) אמונה ההכרה והדתית: א) חשיבות האמונה בחיים הדתיים –ב) מ"מ, אינה תופסת המקום המרכזי. רס״ג; האמונה היא גישה אישור של דבר ידוע, אבל לא מקור להכרה. הוראה דתית נובעת מהתגלות ומסורת, לא מאמונה. דמותה המיוחדת של הדת היא לא ברגש דתי ולא באמונה סתם, אלא במקור מיוחד שבו נוצר הדת – מסורת. ג) מסורת והתגלות: רס"ג: המסורת (קבלה) היא לנו מה שהייתה ההתגלות אל הנביאים: מקור מיוחד במינו של ידיעה דתית, שא"א לרכש אותה ממקום אחר. ד) בלי מסורת, היינו חשובי נסיונות הדורות שעברו; לא היינו יודעים אף מה שאבותינו ידעו. כל עני; אנושי היה מנוגע מספקות יסודיות, ככה שלא תרבות, לא חברה או ממשלה היו אפשריות. (כן אופהניימר על מרע)ה) מסורת ואמונה: אבל עצם קבלת המסורת — בין של דת או משהו אחר — הוא ענין של אמונה. בלי אמונה בזכרוננו (מקור המסורת) בטל כל בנין המדע והידיעה. אבל אמונה זו אינה תופעה דתית, אלא תופעה אוניברסלית "כמו המסורת עצמה" שהם טבועים בטבע האדם ובלעדם אין החיים אפשריים. (השיל, )£יץ )ו) א"כ שלרס״ג (וכן רמב״ם ועוד) אין האמונה תופעה דתית מיוחדת, אבל תופעה אוניברסלית כללית, א"כ היא הכרחית לההכרה הדתית, מפרספקטיבה זו על האמונה אפשר לגשת לנתוח מפורט.א) רס״ג: רס״ג (בעיקר בהקדמה) הוא העוסק בתורת הספק יותר מכל שאר ההוגים של ימה"ב. הרמב"ם חיבר את המו"נ לטפל בספקות מיוחדות אבל לא ניתח עצם הבעיה של ספק בדת,ב) הספק היום: (ברעכט): הספק אינו מתנגד אך ורק לדת. להתגבר גם על כופרים שהיו בטוחים בכפירתם, וכתוצאה מהמצאותיו של המדע החדיש התחילו להטיל ספקות בהמראתם. המדע, אומר ברעכט (ארנאלד ברעכט, פאליטיקעל טהיןןרי), גרם לרבוי הספקות גם על הכופרים ועל המאמינים.ג) הגדרת ספק: אי הכרעה מיוחדת באמונה בין דעות נוגדות. ספק הוא אי השתכנעות, כפירה היא אישור מכח.ד) הודאות: רס״ג משוכנע שאפשר להשיג את הודאות, וזהו מגמת ספר אמו"ד.ה) אמונה וספק: הם שני הפכים. האמונה היא הצד או הגומל הסוביקטיבי של המדע האוביקטיבי, והספק כמו"כ הגומל הסוביקטיבי של השבוש האוביקטיבי.ו) ערך הספק: רס״ג שולל את הספק מכל ערך חיובי. ספק ביסודות הריהו אפיקורסות, כפירה (מאמר ה\*). הספק לרס"ג לא תפקיד של הכרה, אלא חוסר ידיעה. תהליך הלימוד וההכרה היא הסרה דרגית של ספקות. אין ערך עצמי לספק, אע"פ שנתקלים אתו בדרך המחשבה. הספק הוא מצב זמני שיש להתגבר …

אף הוא ראה גולגולת – ethical commotion – גר״א: דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. דין מובן, שיש דיון על מעשיו, אבל מה זה חשבון? אומר, שכל מעשה גורם למעשה אחרת, מוצא הדו בתגובה ועבירה גוררת עבירה וכו באחרים, אז כשהוא מוטא ג״כ מחטיבו ועניש חשבין. עוד – בחכות י״ח ע״ב, מעשה בחסיד א׳ שנתן דינר לעני בשנת בצורת הלכה והקניסה אותו אשתו, הלא לביה״ק... מדוע לביה״ק? מגידים ראשונים – לכל מעשה יש תגובה וכו, נתן בהרגל ולא בלבד לכן הייתה צדקה ״מתה״

העיקרים מתחלקים להרמב"ם לג' סוגים: ה', התורה. שכר ועונש. סיוג זה עולה בקנה אחד עם המשנה של פ"ה חלק: העיקרים על ה' ~ אפי בו רוס; התורה ~ תורה מן השמים; שכר ועונש ~ תחו"מ. ה': חמשה הראשונים; התורה – הארבעה שאחריהם; שו"ע – ארבעה האחרונים. בהעיקרים ומונ' – (ח"א פל"ה) – שם קשא מדבר על המטפיסיקה (מעלה מוכבה) ועל הסכנות הכרוכות בלמודה בפני ההמון – מ"מ, סוברה רמב"ם, יש מהם שצריכים לפרסמם ברבים, כג' רוחניותו של השי"ת (אי-ה הגשמה).