אפירל לשבועות – מחלון וכליון בורחים – ונופש כאשר ויהי רעש בארץ, משתמשים מחובתם. ושמותיהם מוכיח עליהם: מחלון – people w. diseased mentality, כליון – deactivating personalities. והלכו "לגור בשדה מואב" – vacation abroad. במקום שיוכלו להתעלם מכל המצוקה והצרה. אנשים באלה שהם באים לשדה מואב ופותחים וכו' סופם למיתה.

We celebrate this holiday with heavy hearts, thinking of the anguish in the hearts of the mothers and fathers of children in Kiryat Shemona and Ma’alot, and of the parents, wives, children, brothers, and sisters of the soldiers who, since last Shavuot, have died in the Yom Kippur War. It is a sadness we share with them, one deepened by the anxieties and suffering each of us feels personally — each contributing his own inner sorrow to that of the people as a whole, as we ask ourselves how we can feel joy on this holiday. Yet this is a Yom Tov, and a delightful one. We must not give in to our weariness, whether national or personal. How can we do that? By reading Megillat Ruth with care — because, above all, it is a message of hope. Avraham Kariv notes that the book is called Ruth, but its real heroine is Naomi, who is the source of all inspiration; even Ruth’s great decisions are rooted in Naomi’s guidance. Ruth’s conversion to Judaism, notably, is not presented as a theological or metaphysical search but as enchantment with a model of Jewish conduct: Naomi. Naomi begins, as her name suggests, as a sweet and pleasant person, but tragedy strikes repeatedly — her husband dies, her sons intermarry, then they die, and she is left penniless. She believes her life is over — a woman Job. Her bitterness wells up, and when she returns to Bethlehem and the townspeople scarcely recognize her, she declares, “Call me not Naomi but Mara.” Yet after this, Naomi never speaks of herself again. The end of the Book of Ruth focuses on two intertwined stories: that of Ruth, which shapes Jewish destiny through the birth of King David, and that of Naomi, which touches not the fate of Israel as a nation but the fate of Israelites as individuals. It is the story of a personal resurrection. Naomi becomes “Naomi” once again. How does this transformation happen? Simply: Naomi finds a cause greater than herself and gives herself to it — the life, personality, and fortune of Ruth. Ruth is lucky …

Question: Why did the Torah not mention the date of Shavuot, only that it occurs seven weeks after Passover? Answer: Because Shavuot is the time of the giving of the Torah, and Torah is lemaalah min hazeman – above time. So you: combine past, present, and future. Past – your membership on the Yeshiva College Board, and your being guided by your late father in philanthropy as well as business. Present – being inducted now as Chairman of the Board of Yeshiva College. And future – which we pray will bring strength and consolation to your mother and your entire family.

ב"מסורה" (חוברת ח', ניסן תשנ״ג) הביא העורך בשם מו״ר זצ"ל לענין ברכת "מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקדושין", שהעולם מקשים מדוע הקדימו חופה לקדושין, הלא חופה היא נשואין וזה בא אחרי אירוסין, והרב זצ״ל אמר בשם סבו הגר"ח הלוי שזה בנוי על יסוד הרמב״ם ריש הל' אישות שמתאר שם השתלשלות ענין אישות מקודם מתן תורה, שאדם פוגע אשה בשוק וכוי שהיא נחשבת כאשתו מאחר שהיא בעולת בעל, ואחרי מ״ת נתחדש דין קדושין לעם ישראל. וא"כ, הברכה משקפת את ההתפתחות הזאת, שבתחילה היה רק חופה ואח"כ ע"י שנתקדש עם ישראל בהר סיני וניתנו לנו כל דיני אישות, אנו מארסין תחילה ע"י קדושין. ודפח"ח.ואחייב הביא הרמב״ן (עיי שטמ״ק כתובות דף זי) שבסיני נתקדשו כלל ישראל להקב״ה ע״י חו״ק, וז״ל, ואית דגרסי בקדושין, פי׳ חופה הר שכפה כגיגית, בקדושין היינו התורה, קדמה חופה לקדושין שהחופה היה שקבלו התורה, ופי׳ יפה הוא, עכ״ל. ולכאורה כוונתו בזה, שהנוסח הוא "מקדש עמו ישראל ע״י חופה בקדושין" (ולא !קדושין) דהיינו שההר שכפה הקב״ה על ישראל היה בצורת חופה, והקדושין היה קבלת התורה. אולם קשה לי, שהלא א״כ מתן תורה היה באונם, וכקושית הגמי בשבת דף פ״ח "מודעא רבה לאורייתא", ומה לי התירוץ שתירצו שם ש״הדר קבלוה בימי אחשורוש" הלא החתן והכלה עומדים לפנינו ומה טעם יש בדבר שאנו מזכירים קדושין באונם, הלא קדושין כאלה אינם תופסים.ונראה פירוש אחר הדומה קצת לזה של הרמב״ן , והוא שהלא יש סתירה באגדות חז״ל לענין מ״ת, שענין כפה עליהו הר כגיגית מוכיח שהתורה ניתנה לנו באונס ושעם ישראל הינו עם סגולה שלא ברצונו. ומאידך, הגמי ריש ע״ז מביאה האגדה שהחזיר הקב״ה את התורה לכל אומה ואומה וכוי, שמזה מוכח שקבלת התורה היתה ברצון, וכמאמר הכתוב "נעשה ונשמע", ועיי בתום׳ בשבת שם שהקשה על האגדה של כפה עליהן הר כגיגית, הלא הכתוב אומר נעשה ונשמע. והנה הגמי מקשה הא הוי מודעא רבה לאורייתא וכנ״ל, והתירוץ הוא מ״קיימו וקבלו" שבימי אחשורוש קבלו מרצון וכוי וכנ״ל. אבל אם אמנם בתחילה, בתקופת המדבר, היתד. קבלתם באונם, זה נוגד האגדה על החזיר את התורה לכל אומה ואומה, וגם הנעשה ונשמע.אלא ודאי שאגדות אלה אינן מתכוונות למאורעות היסטוריים כלל וכלל, שהלא מקרא מלא הוא "נעשה ונשמע". וכשמסתכלים בעומק דבריהם ז"ל נווכח לדעת שהעימות בין שני המושגים האלה, של תורה ברצון ותורה באונס, הינו עימות פסיכולוג…

שתי ברכות התורה מסביב לקרה״ת בציבור יש בהן רעיונות נשגבים. נראה לי שאחד מהם הוא כדלקמן: בברכה ראשונה, אנו מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו תורתו", דהיינו שבחירת עם ישראל היא לשם התורה שהוא ית׳ נתן לנו. בקריאתנו את התורה ברבים, הננו מקיימים ומאשרים שהיא ניתנה לנו. אחרי הקריאה, אנו מברכים, "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו." כלומר: התורה שניתנה לנו היא תורת אמת, ושנית: אחרי שקיבלנו את התורה הזאת, אנו מודעים לזה שהיא חובקת בתוכה חיי עולם (וכמ״ש הגר״ח מוולוז׳ין, שע״י התורה אנו נהנים עכשיו מחיי עולם, שהמושג של חיי עולם אינו מה ששמור לעתיד לבוא, אלא חיים נצחיים שאנו יכולים להשיג עכשיו עלי אדמות), ועוד יותר: אנו מודים שהתורה הזאת על כל חיי העולם הכרוכים בה היא לא רק מתנה חד־פעמית בלבד, אלא שהיא יותר מנתינה—"אשר נת!לנו" אלא גם "נטע בתוכנו", שיש בכוחה להאדיר חיינו מכאן ולהבא, כשם שנטיעה יש בכוחה להגדיל פרות לעתיד...

When the second day of Shavuoth coincides with the Sabbath, as it does this year, the Torah pericope is expanded to include the passage which epitomizes the underlying concept of UJA-Federation Sabbath: "If there be among you a needy man, one of thy bretheren, within any of thy gates, in thy land which the LORD thy G-d giveth thee, thou shalt not harden thy heart, nor shut thy hand from thy needy brother; but thou shalt surely open thy hand unto him, and shalt surely lend him sufficient for his need in that which he wanteth. Beware that there be not a base thought in thy heart, saying: 'The seventh year, the year of release, is at hand’; and thine eye be evil against thy needy brother, and thou give him nought; and he cry unto the LORD against thee, and it be sin in thee. Thou shalt surely give him, and thy heart shall not be grieved when thou givest unto him; because that for this thing the LORD thy G-d will bless thee in all thy work, and in all that thou puttest thy hand unto. For the poor shall never cease out of the land; therefore I command thee, saying: ’Thou shalt surely open thy hand unto thy poor and needy brother, in thy land." (Deuteronomy 15:7-11)SEROMINC MATERIAL FOR UJA-FEDERATION SABBATH The Book of Ruth, which is read on this festival on Shavuoth contains a description of the harvest in ancient Israel. In accordance with the laws of the Torah, a corner of the field was left unharvested and fallen sheaves were left on the ground so that the poor could glean a portion of the harvest for themselves. Boaz, the landowner, instructs his laborers to be generous in leaving grain for the poor to glean. This spirit of charity, sharing our harvest with those who are less fortunate, is reflected today in the humanitarian endeavors of UJA & Federation. "And Boaz said unto her at mealtime: Come hither, and eat of the bread, and dip thy morsel in the vinegar.1 And she sat beside the reapers; and they reached her parched corn, and she did eat and was satisfied…