על הפסוק בבהעלותך, "וזח מעשה המנורה", אמרו רז"ל שמשה נתקשה במעשה המנורה עד שהראה לו הקב"ה מנורה של אש ואמר לו עשה כמותו (עי' מנחות כ"ט ע"א ועוד). ועוד אמרו, על הפסוק בתרומה (שמ׳ כה-לא) "מקשה תיעשה המנורה", "כיון שנתקשה א"ל הקב"ה למשה טול ככר זהב והשליכהו לאור והוציאהו והיא מעצמה נעשית" (במ"ר טו-ג). וכנראה, שלפי מסורת חז״ל, קרו כאן שני דברים. בראשונה, נתקשה משה והקב״ה הראה לו מנורה של אש, ועדיין לא נחה דעתו; ולכן צוה לו הקב"ה להשליך את כל הככר אל האור והיא נעשית מעצמה (ועי' בשפתי חכמים לשמות כה-לא, מ). ולכאורה ייפלא, מה רצו חז"ל ללמדנו בזה, ומה העיק להם עד שהכתיבו קושי בעשיית המנורה למשה רבינו בדו-שיח עם בורא העולם על זה?הנה המנורה משמשת מאז כסמל ליהדות ולעם ישראל, ואפ׳ עידן ועידנים לפני שהופיע ה"מגן דוד" כסמל יהודי, כבר שימשה המנורה כסמל מקובל, וכן מציגו בהרבה מהתגליות הארכיולוגיות.ובאמת, המנורה מסמלת ב׳ דברים שלכאורה הם הפכים: יופי ורוח.אריכת הלשון במקרא מעידה על חשיבות כל הפרטים במבנה המנורה, על כל כפתוריה ופרחיה וגביעיה המשוקדים וכו׳. היא הסמל של האמנות היהודית, וציורים רבים משך הדורות חיזקה מימד זה של סמליות המנורה.ומאידך, המנורה היא סמל לרוחניות. "נר מצוה ותורה אור". והנביא זכריה (בהפטרה לשבת חנוכה) מודיע לנו בשפה ברורה: "ויאמר אלי מה אתה רואה, ואמר ראיתי והגה מנורה זהב כולה... ואען ואמר אל המלאך הדובר בי מה אלה אדני, ויען ויאמר אלי זה דבר ה׳ אל זרובבל לאמר, לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה״צ".וזה דבר תמוה, שלכאורה ב׳ יסודות אלה־-היופי והרוח, האסתטיקה והאמונה הצרופה־-סותרים זח את זה. היופי מתרכז בחיצוניות, והרוח ענינו כולו פנימיות. האמן מתכוון להראות את יצירתו לעיני הזולת, והמאמין פניו מועדות להעמקת לבו ונפשו, לתיקון תודעתו ומדותיו.גם בהגות העולם המערבי, הבינו חכמי או"ה שלא הרי זח כהרי זה. עמנואל קאנט (בספרו השלישי The Critique of Judgment) וכןאחרים התיחסו אל ההתנגשות ואי-ההתאמה בין המוסר והאסתטיקה. והסופר מתיו ארנולד (בספרו Athens and Jerusalem) גם הוא מטפל בבעיה זו של יון, המציגה אמנות ויופי, וירושלים כסמל של דת ואתיקה ורוח.ולפי זה מובן מה שנתקשה משה, לפי אגדת חז״ל, במעשה המנורה: איך ייתכן שכלי אחד מכלי המשכן יחזיק שני הפכים בקנה אחד? הלא אי-אפשר שדבר כזה י…

The Talmud (Shab., chap. II) teaches us that הויין ליה בנין תלמידי חכמים. In other words, only teachers and the yeshiva environment have a key role in the development of their sons as ת״ח. But why did the Sages specify נר חנוכה, and not, for instance, tallit or tefillin? I suggest: because Hanukkah comprehends two complementary principles: (a) the spiritual. As Zechariah proclaims in the haftorah for Hanukkah, כי לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה׳ צבאות. This ברוחי element is expressed in ת״ת. b) Leadership. The victory of the Hasmoneans over the Hellenists... The נם מלחמה (as in על הנסים ובהפסיקתא) and not only in the נם שמן (as in גמרא במה מדליקי ן).Your sons are getting both here—talmudic scholarship as budding ת״ח, and training as future leaders of the Jewish community. Thus, when parents understand and practice נ"ח, they are blessed with children who are ת״ח in the broadest sense—leaders as well as scholars.This requires parents to be role models, if possible—"learners" and "doers" or leaders; failing that, but equally effective in creating the environment for our future scholar-leaders, is the sense of values you implant in them: respecting and reverencing ת״ח, and admiring and following authentic leaders of the community.

רמב״ם פ"ד ה"ז מהל׳ חנוכה, "נ"ח מצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ בטפח הסמוך לפתח על שמאל הנכנס לבית כדי שתהיה מזוזה בימין ונ"ח משמאל", והוא על יסוד דברי הש"ס בשבת דף כ"ב. וקשה, מאין לו להש"ס וגם להרמב"ם כל ענין פתח הבית? הלא אם העיקר שיהא מסובב ממצוות היה יכול לומר שידליק את הנרות כשהוא מעוטף בטלית מצויצת? (ואמנם, זה כעין מה שהקשה הפני יהושע על דין מצות נ"ח נר איש וביתו, דלמה תהא חנוכה שונה מכל מצוה שבגופו שהחיוב הוא על כל יחיד ויחיד ולא על הבית).ונראה לע״ד שפתח הבית הריהו סמל לאי-יציבות ולספק, לתמהון וחוסר בטחה עצמית, כשאדם עומד על הקו המפריד בין הפנים להחוץ, ואינו יכול להחליט אם נכנס או יוצא. ורבות כאלה מצינו־־ולמשל: בפרשת מקץ כשהאחים מלאי דאגה על שכספיהם נמצא באמתחותיהם, כתוב, "וייראו האנשים כי הובאו בית יוסף ... ויגשו אל האיש אשר על בית יוסף וידברו אליו פתח הבית" וכו׳, שהיו מוטלים בספק אם לערער ולבאר אם להחריש. וכן גם אצל לוט, בפרשת וירא, "ויצא אליהם לוט הפתחה" וכו׳, שנמצא במבוכה איך לטפל בהם. וכן בבראשית כשקין כעס על אי־קבלת מנחתו, "ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ", שהאדם תמיד בסכנת פיתוי היצר והחטא אבל יש לו הבחירה וכוי.וכעין זה לגבי חנוכה. שהנה הרמב״ם באגרת השמד (מהד׳ מוסהר״ק, עמי מ״ג) כתב, "וידוע הוא כמו כן מה שקרה לישראל במלכות יון הרשעה מגזרות רעות וקשות ומכללם היה שלא יסגור אדם את פתח ביתו כדי שלא יתיחד להתעסק בשום מצוה" וכו׳. (הרב מימון ז״ל זיהה מקור לרמב״ם זה ב״מדרש מעשה חנוכה" ־־ ר׳ אוצר המדרשים לאייזנשטיין). ולפי״ז מובן הקשר בין חנוכה לפתח הבית.והנה לפי״ז ענין מזוזה ונ״ח הוא , שהמזוזה פניה כלפי פנים, לשמור על מה שכבר הוכנס פנימה (ואשר על כן מזוזה נקבעת לימין הנכנס-ולא היוצא) ולכן יש צורך לדלת בכדי להתחייב במזוזה, שהמזוזה שומרת את הבית גם אם אין לו דלת, לשמור את מה שבפנים מנזק הבא מן החוץ. ואילו נ״ח מסמל את הפתח הפתוח, ותפקידה של נר חנוכה הוא להקרין מן האור הדולק בפנים החוצה. והתנגשות זאת על פתח הבית, בין הנטייה לפתוח את הדלת לזו לסגור אותה, היא היא היוצרת את המתח והספק, וכשיש לאדם גם שתיהן, מזוזה ונ״ח, יכול לשקול אותם במאוזני לבו ושכלו, לדעת איך להיות פתוח לכל מה שהוא אמת ויציב ונכון, ולסגור את לבו וביתו לכל מה שהוא שקר וכזב.* (הרציתי דרשה זו בקיצור לכבוד הבת…

הגמרא אומרת שנשים חייבות בהדלקת נ״ח: שבת דף כ״ג ע״א, "אשה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס. ורש״י על אתר: "היו באותו הנס – שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה, ועל יד אשה נעשה הנס." (ובריטב״א לסוגיין: "אשה ודאי מדליקה. פירוש אפילו להוציא לאחרים חובה, כיון שהיא מחויבת בדבר כדאמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה, ואין הדין כן במקרא מגילה״. והנה רש״י ועוד ראשונים פירשו "שאף הן היו באותו הנס" שנשים מיוחדות היה להן חלק בנס חנוכה בזכות מה שעשו לקדש ש״ש (כגון יהודית או חנה ושבעה בניה) או שכמה מהן סבלו קשות (כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה). אבל באמת לא זה ולא זה משביעים את הרצון, שאין אלה גזירות על כל או רוב הנשים.לכן נראה להקדים מה שכתוב ב״מגילת אנטיוכוס" (או "מגילת החשמונאים") שנקראה בציבור בבתי הכנסת האיטלקים בימי הביניים ועד היום אצל התימנים. (יש ב׳ מהדורות, בלה״ק ובארמית. הארמית היא המקורית, אבל הקריאה בציבור היתה בלה״ק.) ושם כתוב שאנטיוכוס גזר על היהודים "בואו ונעלה עליהם ונבטל מהם את הברית אשר כרת להם: שבת, ראש חודש, ומילה".ורבים תמהו: שבת ומילה הלא הם מעיקרי הדת, אבל ר״ח לגביהם הוא דבר משני? והנה הרב חנוך הכהן ארנטרוי זצ״ל הביא בשם החוקרים שהתרגום העברי משובש, שבמקור הארמי כתוב לא "ריש ירחא" אלא "ירחא" סתם. והרב הזה מחדש שכוונת המונח "ירחא" היא לא לר״ח אלא וסת האשה שדרך כלל היא חודש ימים, דהיינו שהיונים רצו לבטל איסור נדה וחיי האישות והמשפחה בקרב היהודים. חה מקביל איפא למ״ש בגם׳ מעילה דף י״ז ע״א: " תלמוד ערוך בפיו של רבי אלשר בר רבי יוסי. שפעם אחת גזרה המלכות גזרה שלא ישמרו את השבת, ושלא ימולו את בניהם, ושיבעלו את נדות". חה מתאים לקונטקסט של המדיניות של אנטיוכוס של כפייה ליהודים להתבולל ולבטל כל דבר שמוכיח את התבדלותם.ולפי זה מובן היטב ענין "שאף הן היו באותו הנס", ש״שבת" כולל כל העם, זכרים ונקבות; "מילה" הוא לגברים בלבד; ו״חודש" הוא ענין מיוחד לנשים. ולפיכך- אף הן היו באותו הנס.(ואותו הדבר, בשינויים קלים, אפשר להסיק גם לגבי פורים, "שאף הן היו באותו הנס", לא בגלל תפקידה של אסתר, אלא שאחשורוש גזר על כל הנשים שילקחו בעל כורחן לבית הנשים ומשם להבעל אצלו.החלק על מגילת אנסיוכוס והחידוש של הרב ארנטר…