The primary meaning of Sukkah is to emphasize that insecurity; that the strength of our homes is merely an illusion. We can find security only in the hands of God. But there is also a secondary theme which goes in the opposite direction: that going into the Sukkah is a reminder of how lucky we are to have home. In this sense, the exodus to the Sukkah is a kind of "exile" or . Indeed, this is the special prayer we recite upon entering the Sukkah when we say יי׳/ער y)׳P/v may this be accounted as if I had gone into . This leads to another idea: the tendency of young people, young singles, to go to their own apartments when there is no necessity for it. Of course, there are times that work or study or sometimes difficult conditions at home make it mandatory. But generally, it is not a good idea.

נשאלתי: מדוע בברכת התורה אומרים "אשר בחר בנו מכל העמים" וכו', ואילו בקידוש ליו"ט אומרים "אשר בחר בנו מכל עם" וכו', כאן ל' יחיד וכאן ל' רבים? והשבתי: הגמ' בריש מס' ע"ז מביאה האגדה המפורסמת על הקב"ה שהחזיר את התורה על כל אומה ואומה, וכל אחת מצאה מצוה שאינה יכולה לקיים עד שהגיע לעם ישראל והם ענו ואמרו "נעשה ונשמע". ולפי"ז נמצא שאין לכל אומה בעולם חלק ונחלתה בתורה, רק לעם ישראל יש זכות לתורה. ואמנם כן אמרו חכמינו: יש חכמה בגויים תאמין, תורה

נחלקו חכמים: תניא: (ויקרא כג) כי בסכות הושבתי את בני ישראל – ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם. והנה כמה קשיים בזה, והפוסקים נגעו בהם. ראשית, הפסוק עצמו מוכח מתוכו שמדובר בסוכות ממש. (הערה: נראה לי שכל מקום שכתוב "סוכות", לשון רבים, הכוונה לסוכות ממש, ורוב פעמים שכתוב ״סוכה״ ל׳ יחיד, הכוונה לענני הכבוד, דהיינו הגנת הבורא . וכך: הפורש סוכת שלום עלינו; כי יצפנני בסוכו; הוא יקים לנו סוכת דוד. וכו׳). ושנית, קשה להבין מדוע כמעט כל הכחמים מן התלמוד והלאה קיבלו כאילו בלי ספק כרבי אליעזר. ונראה שיש בזה לקח לדרך ארץ ודרכי נימוס של ת״ח. דהנה לגבי פסח, בתורה כתוב כמעט תמיד(שש פעמים) חג המצות, ורק פעם אחת חג הפסח, ואילו בתלמוד ובסידור התפילות, תמיד בשם חג הפסח. ומדוע? ענה הרבי מברדיטשוב זצ״ל, שהקב״ה מדבר בשבח עם ישראל, שלא התמהמהו רק הבטיחו באלקים, ועל־כן: "חג המצות". ועם ישראל מדבר בשבח הבורא שהצילנו משיני האריות ופסח על בתי בנ״», ולפיכך: "חג הפסח".ונראה שכך הוא לגבי סוכות. הנימוק של ענני הכבוד, הוא שבח להקב״ה, והנימוק של סוכות ממש הוא שבח לעם ישראל. א״כ שני התנאים צודקים, אחד בשבח ישראל ואחד בשבח הקב״ה, ובסידור ובספרי חכמים אנו מרבים בשבח הבורא, ולפיכך: ענני הכבוד.

(כל דלהלן צרין־ ברור, ובעיקר במקורות) עי׳ במיתר מצות לולב, ששואל מדוע אין נוטלים לולב בפסח... ולכאורה הדבר תמוה מאוד דמה שייכות יש בין לולב לפסח, וכי ישאל מדוע אין מצוה לאכול מצה בסוכות?? ושמעתי מפי הרב מנחם גנאק שליט״א שדייק מזה שהמיתר סובר שלולב הוא לא רק דין מיוחד של ארבע מינים בסוכות, אלא שהוא בכלל ביטוי לשמחה. הרב זצ״ל מרגלא בפומיה (או בשם עצמו או בשם סבו הגר״ח) שענין שמחה קשור במצב של לפני ה׳ (במקדש)... וגם הוסיף בשם הרב שמדוע אין שמחה בשבת (חוץ מהירושלמי שלפיו יש שמחה בשבת) והשיב, שאדרבה בשבת לא שאנו באים למקדש להיראות בפני ה׳ אלא שאנחנו כביכול המארחים וה׳ הוא שמבקר אצלנו בבתינו... ואני סיפרתי להרב גנאק נופר משלי: שבספר המכבים מובא שהחשמונאים חגגו שמונת ימי חנוכה בזכר לחג הסוכות והביאו לולבים בכל יום מהשמונה. והנה רוב החוקרים אומרים שהסיבה היא שבסוכות לפני כן היו מפוזרים בהרים כלומים (guerillas) ולא היו יכולים לקיים מצות ד׳ המינים על-כן עשו את זה בכסלו. אבל לפי מה שאמר הרב גנאק בשם המינור נראה יותר מוסבר לומר שהם ידעו שלולב הוא ביטוי כללי של שמחה, ובעיקר בהיראותם במקדש לפני ה׳....

1 – הושענא רבה הוא המעבר בין סוכות לשמיני עצרת – בין אוניברסליות ללאומיות – והמפגש ביניהם כדאי לעיון. 2 – שמעתי מהרב גנאק: האוניברסליות של סוכות – ברוא שם של "יום הדין" לכל באי עולם – וזה המשך ישיר של ראש השנה כיום הדין. הושענא רבה הוא שיאו של יום הדין. 3 – רעיון שלי: הימים הנוראים – ובעיקר יום הכיפורים על חמשת העינויים שבו – אינם רק התענות פרטית ודתית אלא גם מסר מוסרי־חברתי: איסור אכילה ושתייה – זכר לרעבים שאין להם די מזון; איסור סיכה – זכר לאלה שאין להם כל מותרות בסיסיות; איסור תשמיש המטה – זכר לבדידותם של חסרי משפחה או תמיכה; איסור נעילת הסנדל – זכר לעניים שאין ביכולתם לקנות נעליים. 4 – גם סוכות ממשיכה רעיון זה: זכר לאלה שאין להם בית, נודדים, חסרי קביעות – הומלסים. 5 – פירושי לפרק "לדוד ה' אורי וישעי", במיוחד "שבתי בבית ה'" ו"לבקר בהיכלו" – פתיחת חלונות וקבלת פני הבוקר. 6 – סוכה מ"ז ע"ב–מ"ח ע"א: מחלוקת האם אומרים זמן בשמיני עצרת. פסק ההלכה: אומרים. שמיני עצרת נחשב רגל בפני עצמו לעניין פז"ר קש"ב (פייס, זמן, רגל, קרבן, שירה, ברכה). 7 – רבינו חננאל (בתוס') מפרש שמ"ש "רגל בפני עצמו" נוגע לדיני אבלות: מי שקבר מתו שבעה ימים קודם החג – בטלו ממנו שלושים, ואם אין שבעה שלמים לפני החג – שמיני עצרת ממילא מבטל את שלושים, כיון שהוא חג עצמאי. 8 – מועד קטן כ"ד ע"ב: רבינא מדבר על מניין ימי שמחה ויום טוב. לפי פירוש מו"ז זצ"ל – שמיני עצרת נחשב כשבעה ימים, שהרי חג קרוי שבעה ימים אף בשמיני, ולא תלוי זה בדין שמחה. 9 – הרב גנאק בשם הגר"א: "והיית אך שמח" – לרבות ליל יום טוב האחרון לשמחה. והקושיה – הרי "אך" לשון מיעוט? תשובת הגר"א: אכן – "אך" בא למעט – שמבטל את דיני הסוכה, ורק שמחה נותרת בו. 10 – שוב מהרב גנאק: חגים אוניברסליים (ר"ה, יוה"כ) הם ימי דין. סוכות – ימי דין שמגיעים לשיא בהושענא רבה. עפ"י המשנה ר"ה פ"א מ"ב – "בחג נידונין על המים". הבדל בין יין (סמל שמחה, שייך לישראל) למים (צורך אוניברסלי, סמל לדין). לכן יש ניסוך המים. גם הנביא מוכיח את מצרים שלא עלו לחג הסוכות. ראוי לעיין בכתבי הרב על ההבדלים בין שלושת המינים לערבה.