בראשית פרק ב: "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה" – וברש"י שם: "רבי שמעון אומר: בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש, הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאילו כלה בו ביום. דבר אחר: מה היה העולם חסר? מנוחה. באת שבת – באת מנוחה. כלתה ונגמרה המלאכה". ובאבן עזרא שמות (הפירוש הארוך) פרק י"ב פסוק ט"ו: "ורע כי כלוי מעשה אינו מעשה. והנה פירוש ויכל אלקים ביום השביעי (בראשית ב, ב) – כאשר נכנס היום השביעי כבר כלתה מלאכתו. וככה ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם – בהכנס היום הראשון כבר נשבת כל השאור מהבתים". הנה ההבדל בין הפירוש השני שמביא רש"י – "באת שבת באת מנוחה" – לבין פירושו של ראב"ע ("כי כלוי מעשה אינו מעשה") – שלפי רש"י מנוחה עצמה היא בריאה, ולפי ראב"ע "ויכלו" מסמן סוף והשלמת מעשה, והיא עצמה אינה מעשה – וא"כ אין מקום לפירוש רש"י. ונראה להביא ראיה לדברי רש"י מפסוק בפרשת ויחי (בראשית מ"ט:י"ד–ט"ו): "יששכר חמור גרם, רובץ בין המשפתיים. וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד". והנה ביטוי זה – "וירא מנוחה כי טוב" – מקביל למה שנאמר במעשה בראשית כמה פעמים: "וירא אלקים כי טוב". מזה, שבסגנון התורה, הראייה בדבר שהוא טוב מוסבת על דבר הנברא – ואפילו אינו ממשי, כגון מנוחה. לפי זה, צודק רש"י במה שכתב "מה היה העולם חסר, מנוחה – באת שבת באת מנוחה" – שה' ברא מנוחה ביום השביעי, אך מכיוון שאינה דבר ממשי – אין בה משום ביטול השביתה, ולכן כתוב: "ויכל אלקים ביום השביעי וגו'".