מקור החיוב לציית להוראת הסנהדרין – וכל חקיקת תושבע״פ – הוא בפסוק בפרשת שופטים: "כ׳ יפלא ממך דבר למשפט וכוי ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך וכוי לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". חז"ל (שופטים קנ״ד) דייקו: "אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין ועל שמאל שהוא ימין שמע להם". מכאן משמע שחובת הצייתנות לב״ד היא עד לקצה, ואפילו עד לידי האבסורד. ולעומת זה, מצינו בירושלמי (הוריות ב' ע״ב) ביאור של אותו פסוק שהוא ההפך מן הקצה אל הקצה: "יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם, ת״ל ללכת ימין ושמאל, שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל". מקובל שיש כאן מחלוקת הספרי והירושלמי (וגם מחלוקת התלמודים, שהספרי מובא בבבלי סנהדרין). אולם קשה לומר שיש מחלוקת בדבר שהוא עיקר העיקרים של תושבע״פ והציות לסנהדרין, וגם דברי הספרי נוגדים את ההגיון, ואף כי ודאי שאם אמנם הדברים כפשוטים נקבלם, אבל ״תכן שהתכוונו ז״ל לכוונה אחרת לגמרי.ונראה לע״ד שאין כאן מחלוקת בין הספרי והירושלמי, אלא שהירושלמי בא למנוע אפשרות הציות כשההוראה היא לגמרי בניגוד לשכל הישר ודבר שאינו צריך למשנה, והספרי מוסיף הסבר לזה, דהיינו שהתורה מחייבת ציות לסנהדרין אפילו אם במבט ראשון נראה שהם אומרים "על שמאל שהוא ימין ועל שמאל שהוא ימין", והיה בטוח שבסופו של דבר יתברר לך שאמנם צדקו, ואמרו "על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל", רק שמקוצר רוחך ושכלך לא הספקת להבין שהכל תלוי בנקודת הראות, שהלא אם שני בני אדם עומדים זה בצד זה, אין ספק שמוכרחים להסיק שייעל ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל", אבל כשעומדים זה מול זה, פנים אל פנים, אז אמנם הימין של האחד הוא השמאל של השני, והשמאל של האחד הוא הימין של חברו.ודו״ק!Shoftim-idea.doc—30/8/98

בפרשת ראה (דברים י"ד, א') נאמר: "בנים אתם לה' אלקיכם – לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". ולכאורה, קשה – מהו הקשר בין איסור ההתנהגות הפגאנית הזאת לבין היותנו בנים לה'? מדוע העובדה שאנחנו "בנים לה' אלקיכם" מונעת מאיתנו להתגודד או לקרוח? והתשובה שהצעתי מצאתי אחר כך ב"דעת זקנים מבעלי התוספות" על אתר: "ולכן אם מת אביכם הבשר ודם לא תתגודדו – שהרי אינכם יתומים בכך, כי יש לכם אב שהוא חי וקיים יתברך ויתעלה שמו. אבל העכו"ם – כשמת אביו, יש לו להתגודד, שאין לו עוד אב – כי אם עצו ואבנו שאין בהם מועיל, כדכתיב: 'אומרים לעץ אבי אתה, ולאבן את ילדתנו'". וביתר ביאור – הרמב"ם (הלכות אבל, פי"ג) מנסח את העיקרון של דיני האבלות כך: "(יא) אל יתקשה אדם על מתו יתר מדאי... והמצער עצמו יותר על מנהגו של עולם – הרי זה טפש... (יב) כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים – הרי זה אכזרי". ולפי זה, הפשט בפסוק שלנו הוא: אם מת לכם מת – עליכם להתאבל, אך לא יותר מן המידה. כי "המצער עצמו יותר על מנהגו של עולם" נראה כמי שאין לו אבא בעולם – וזה שקר, שהרי "אב אחד לכולנו". מכיוון שאתם "בנים למקום" – נשאר לכם אב בשמים. ועל כן האבלות צריכה להיות במידה – רק מה שציוו חכמים, לא פחות וגם לא יותר.