We read of what happened immediately after the incident of the golden calf – God’s displeasure, Moses’ anger at the Israelites, and then – God orders Moses to pitch his tent outside the camp, away from the people. This he does, after which God speaks with him “face to face,” and then – Moses returns to the camp of Israel and relays the message: “ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד... ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה.” There is one question: what really is the meaning of ושב אל המחנה? The peshat seems to be as stated above – that Moses returned from his tent to the Israelite camp. However, the Talmud at the end of Berakhot 63b gives the whole matter a quite different twist: “‘ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים’... איכא דאמרי, כך אמר לו הקב״ה למשה: כשם שאני הסברתי לך פנים – כך אתה הסבר פנים לישראל, והחזר האהל למקומו... עכשיו יאמרו הרב בכעס ותלמיד בכעס, ישראל מה תהא עליהם?” According to both interpretations, God wanted Moses to restore his tent to the machaneh Yisrael, to remain with his people – despite their backsliding and stiff-neckedness – and not remove himself from their midst. The first opinion rests on God’s demand to Moses for reciprocity: I was kind and gentle and forgiving with you, showing you sever panim yafot – now you must, for My sake, do the same toward your wayward people. The second opinion is more in the nature of a mutual decision in which God lets Moses share: look, if we’re both going to show our anger, they will be abandoned – what good will that do? Either way, the lesson is clear: God wants us to be with our people, no matter how distant they are from Him. He wants us to identify with all of them, with their destiny, to make them feel included in the God–Moses dialogue – and not to exclude them.

For charge to Musmakhim to appreciate the kind of culture most A–Js come from שמות רנה פרשת כי תשא פר, מג–ז: "אשר הוצאת מארץ מצרים". מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים? אלא אמר משה, רבון העולם, מהיכן הוצאת אותם? ממצרים, שהיו כולם עובדי טלאים. א״ר הונא בשם ר׳ יוחנן: משל לחכם שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות. המבוי עשה שלו, והאומנות עשתה שלה, והנער כבחור עשה שלו. יצא לתרבות רעה. בא אביו ותפסו עם הזונות. התחיל האב צועק ואומר "הורגך אני!" היה שם אוהבו, אמר לו: "אתה איבדת את הנער ואתה צועק כנגדו?! הנחת כל האומניות ולא למדתו אלא בשם, והנחת כל המובאות ולא פתחת לו חנות אלא בשוק של זונות?!" כך אמר משה: "רבון העולם: הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים שהיו עובדין טלאים, ולמדו מהם בניך, ואף הם עשו העגל." לפיכך אמר "אשר הוצאת מארץ מצרים" – דע מהיכן הוצאת אותם! For charge to Musmakhim in either Chag Hasemikha – NY or Jerusalem יבמות דף ס״ב ע״א: והסכימה דעתו לדעת המקום דכתיב אשר שברת ואמר ריש לקיש אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה יישר כחך ששברת (שבת פ״ז ע״א: ומנא לן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו? שנאמר, (שם לד) "אשר שברת", ואמר ריש לקיש, יישר כחך ששברת), צרור המור, כי תשא, עמ, 50: ״והנראה לי בזה שמשה שברם מדעתו, ... וכל זה בשביל תועלת ישראל וטובתם, שראה שעשו חטאה גדולה ... ונתחייבו בשטר ועדים – והם לוחות העדות בין ישראל לאביהם שבשמים ... ןלכן הורידם בידו לפי שהיה שטר חוב כתוב וחתום מעדים ... וכשראה העגל והמחולות , אמר: חייבי מיתה הם! מה עשה? נטל את הלוחות ושברם תחת ההר כמי שקורע את השטר, בענין שלא יהיה פתחון פה להקב״ה כנגדם..." מזה שמשה הורה לנו שמוטב לשבור את הלוחות מעשה אלקים מאשר לראות באבדן של עם ישראל! הרי משה היה יכול להביא את הלוחות ולהציל שבטו שבט לוי ולהפקיר את כם שאר בית ישראל, אבל לא כן עשה משה אוהב ישראל, ועל זה הודה לו ה׳ ואמר: יישר כחך ששברתם. Idea: O–c our main emphasis is on ת״ת–both f intrinsic reason and bee future Baalenbatim may he בני תורה א( מוסמכים... BUT not to cloister selves/them. Hence, the צרור המור – if Moshe can break all לוחות to save כלל ישראל, surely we can pout aside time & attention from our own personal development to seek out fellow ,Is who…