When Adam calls his wife Chavvah, the reason given is that she is אם כל חי. This has proven difficult to all commentators: after all, she may be the mother of Cain, or all living humans, but not all living beings? This has occasioned a number of sophisticated answers, none of them fully satisfactory. I suggest that the word חַי and חַוָּה have alternative meanings. Whereas the root in Hebrew means "life," in Aramaic it means "speech." Thus, "to tell" in Aramaic is להחויא. Similarly, in Hebrew the root appears in the expression חֲווֹת דָּעַת, as in Job: ואזחל ואירא מחות דעי אתכם.Adam was born with intellect, but before he had Eve he had no one to talk to. The animals with whom he dealt, were not capable of conversation. When Eve was created, he was able to talk with her, and he marvelled at her speech (volubility?). He noticed that the child Cain also spoke, in contradistinction to other animals. Therefore he called her חזי׳ because she was ג5 חי f It , the mother of all conversing beings.This explains the verse — and also the common human prejudice that women are talkative ...

One of the most brilliant and underestimated rabbinic figures of the pre-World War II East European generation, Rabbi Joseph Engel, once said the following, in commenting on the well – known Midrash that וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד – "טוב מאוד" זה המות – that this is a general principle of Torah: כי ענין המיתה הוא במאודיות – extremes, all "veryism," is deadly! (See his Otzrot Yosef, derush 8, p. 45.)He mentions two exceptions, both related to the term מאוד: humility and gratitude. The first is based on the dictum in Avot that מאוד מאוד הוי שפל רוח, and accords with one of the two exceptions cited by Maimonides (the other being גאוה). The second, gratitude, is based on the dictum: בכל מאודך, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו.

עי׳ במדרש הידוע לענין בריאת אדם, שהמלאכים נחלקו – אלה ייברא, ואלה אל ייברא. צדק אומר ייברא, אמת – אל ייברא. חסד – ייברא, שלום – אל ייברא. מה עשה הקב״ה, השליך אמת ארצה, כדכתיב "וישלך אמת ארצה", וברא את האדם. והשאלה נשאלת – מדוע השליך אמת ארצה ולא שלום, שגם שלום הצביע נגד בריאת האדם? האדמו״ר מקוצק באר, כדרכו, שה׳ השליך אמת ארצה ולא שלום, שאם אמת נשאר, אין "רוב" שיכול להכריע את האמת. ונראה גם פירוש אחר – לו היתה האמת קיימת במלואה, היה המצב כך שהיה קשה לבן אדם להתקיים. רס״ג כבר כתב בספר "האמונות והדעות" שלו (בהקדמה) על "האמת המרה" שבני אדם בורחים ומשתמטים ממנה. אמת הבאה מן השמים פירושה אמת מוחלטת, בלי פשרות וללא תנאים, ואמת כזאת מטילה אימה באדם שהוא יציר חלש ופגום, ממש כשם שאי אפשר לאדם להתקיים תחת השמש במלואה שקרניה מאירים את כל פינות הווייתו ללא צל. על כן, הביאור הוא לא רק שהאמת הציעה שהאדם אל ייברא שכולו שקרים (כדברי המדרש), אלא שאי אפשר לו להיברא ולהתקיים בנוכחותה של האמת הטהורה הערטילאית. ולכן "השליך את האמת ארצה" לא רק להיפטר ממנה כדי שיוכל לברוא את האדם על פי הרוב של יועצי עליון, אלא שהאמת, שהיא הכרחית לחיים תקינים ומוסריים לאדם, תצמח מן הארץ – דהיינו, שתופיע לאט לאט ותיכנס לחיי אנוש באופן אורגני וטבעי, וכך סוף סוף יוכל האדם להיאחז באמת במידה המספקת ומתאימה לו, מה שלא היה יכול לעשות אם האמת באה מן השמים, כלומר, ללא התחשבות ביכולתו של האדם לקלוט ולספוג את האמת.

בעשרה מאמרות נברא העולם וכו׳. עי׳ רש״י וכן בשאר הראשונים, שאמנם יש רק תשעה מאמרות, דהיינו "ויאמר", בין בראשית ל"ויכלו", אבל המשנה כוללת גם "בראשית" תוך מנין עשרה המאמרות. וז״ל הגמ׳ בר״ה לב ע״א — "רבי יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. הי נינהו — ויאמר — (ויאמר) דבראשית תשעה הוו! — בראשית נמי מאמר הוא, דכתיב (תהלים לג) בדבר ה׳ שמים נעשו." ורש״י שם פירש — "ואע״ג דלא כתיב ביה ויאמר יהי שמים — כמאן דכתיב דמי, דבאמירה נמי איברי ולא בידים, דכתיב, בדבר ה׳ שמים נעשו."אולם למרבה הפלא, משנה זו מובאה באדר״נ נוסחא ב׳ פרק ל״ו, ואין שם שום זכר ל״בראשית" כמאמר מן העשרה, ובמקומו — ״ויאמר אלקים לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב׳ י״ח).מזה משמע שהממד החברתי של האנושיות אינו רק פרט אחד בהתפתחות העולם מאז יצירת האדם, אלא שזה טבוע בעצם מהות בריאת העולם, ששלילת הבדידות וחיוב היחסים בין אדם לחברו הם חלק אינטגרלי של העולם מאז יצירתו ע״י השי״ת.

בראשית ג־כ: "ויקרא האדם שם אשתו חוה כי הוא היתה אם כל חי". והנה כמה שאלות נשאלות – האם באמת היתה לאם "כל חי" או רק לבני אדם? האם היתה האם לפילים, לחמורים, לגמלים? מדוע בא פסוק זה לאחר החטא, ולא בשעה שנבראה חוה? שם, קרא לה "אשה" ועכשיו קרא לה "חוה". מה פירוש הדברים? ספר בראשית פרק ב פסוק ז: "וייצר יהוה אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". תרגום אונקלוס על פרק ב פסוק ז: "וברא יי אלהים ית אדם עפרא מן אדמתא ונפח באפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא". רש״י על פרק ב פסוק ז: "לנפש חיה – אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה אך זו של אדם חיה שבכולן שנתוסף בו דעה ודבור". אבן עזרא על פרק ב פסוק ז: "וטעם לנפש חיה – שהלך מיד כמו החיות ולא כתינוקים". רמב״ן על פרק ב פסוק ז: "וזה טעם 'לנפש חיה', כלומר ששב האדם להיות נפש בה חיים, אחרי שהיה חרש את חרשי אדמה, כי הלמ״ד תבוא בהפוכים, כמו והיו לדם ביבשת (שמות ד ט), ויהי לנחש (שם ד ג), וישם את הים לחרבה (שם יד כא). אבל אונקלוס אמר והות באדם לרוח ממללא – נראה שדעתו כדברי האומרים שהם נפשות שונות וזאת הנפש המשכלת אשר נפחה השם באפיו היתה בו לנפש מדברת וכן נראה לי מדעת רבותינו". ספורנו עה״ת ספר בראשית פרק ב פסוק ז: "ליצירת האדם בירר עפר מן האדמה חלק נכבד ממנה: ויפח באפיו נשמת חיים. נפש חיונית מוכנת לקבל צלם אלהים כאמרו ונשמת שדי תבינם. מ״מ ויהי האדם לנפש חיה – היה עכ״ז חיה בלבד בלתי מדברת עד שנברא בצלם ודמות". כלי יקר על פרק ב פסוק ז: "אע״פ שנפח ה׳ באדם נשמת חיים המשכלת מ״מ ויהי האדם בתחלת הויתו לסתם נפש חיה כשאר בעלי חיים כי אדם עיר פרא יולד (איוב יא יב) ועיקר שלימותו תלוי בחריצות השתדלותו וטוב בחירתו כשיפקח עיני שכלו בבואו בימים, אבל בתחילת הויתו אע״פ שכבר נופח בו נשמת רוח חיים מכל מקום אין הנשמה בו בפועל כי אם בכח לבד ואם לא ישנס מתני זריזותו לצאת בראש החלוץ ללחום מלחמת ה׳ הרי הוא בבהמיותו ונמשל כבהמה". בראשית ב־יט: "(ויצר ה׳ אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו)". שאלות – האם הביטוי "נפש חיה" הוא מלעיל, שמתאר את האדם, או מלרע, דהיינו שכל אחד מהבהמות והחיות הוא נפש חיה ואדם קרא לכל מין בשם מיוחד? האם יש שייכות בין הביטוי הזה כאן לאותו ביטוי ל…

בראשית פרק ב: "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה" – וברש"י שם: "רבי שמעון אומר: בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש, הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאילו כלה בו ביום. דבר אחר: מה היה העולם חסר? מנוחה. באת שבת – באת מנוחה. כלתה ונגמרה המלאכה". ובאבן עזרא שמות (הפירוש הארוך) פרק י"ב פסוק ט"ו: "ורע כי כלוי מעשה אינו מעשה. והנה פירוש ויכל אלקים ביום השביעי (בראשית ב, ב) – כאשר נכנס היום השביעי כבר כלתה מלאכתו. וככה ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם – בהכנס היום הראשון כבר נשבת כל השאור מהבתים". הנה ההבדל בין הפירוש השני שמביא רש"י – "באת שבת באת מנוחה" – לבין פירושו של ראב"ע ("כי כלוי מעשה אינו מעשה") – שלפי רש"י מנוחה עצמה היא בריאה, ולפי ראב"ע "ויכלו" מסמן סוף והשלמת מעשה, והיא עצמה אינה מעשה – וא"כ אין מקום לפירוש רש"י. ונראה להביא ראיה לדברי רש"י מפסוק בפרשת ויחי (בראשית מ"ט:י"ד–ט"ו): "יששכר חמור גרם, רובץ בין המשפתיים. וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד". והנה ביטוי זה – "וירא מנוחה כי טוב" – מקביל למה שנאמר במעשה בראשית כמה פעמים: "וירא אלקים כי טוב". מזה, שבסגנון התורה, הראייה בדבר שהוא טוב מוסבת על דבר הנברא – ואפילו אינו ממשי, כגון מנוחה. לפי זה, צודק רש"י במה שכתב "מה היה העולם חסר, מנוחה – באת שבת באת מנוחה" – שה' ברא מנוחה ביום השביעי, אך מכיוון שאינה דבר ממשי – אין בה משום ביטול השביתה, ולכן כתוב: "ויכל אלקים ביום השביעי וגו'".

והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. רבות הקושיות על פסוק זה, כולל דברי הרמב"ם במורה הנבוכים ועוד. העיקר: השימוש ב״ידע״ – לא רק כבניין קל, לדעת, אלא גם כהפעיל, כלומר להודיע. ובכן, לפי פשט המקרא, משמעותו היא שבאכילת פרי עץ הדעת, אדם וחוה יחיו כאדונים בעולם (אונקלוס: ותהון כרברבין חכמין בין טב לביש), כלומר – להודיע (כלומר לקבוע) מהו טוב ומהו רע. דהיינו, שבמקום טוב ורע מוחלטים שמקורם במעלה עליונה, בני אדם בעצמם יקבעו את עצם התוכן של הטוב והרע – החטא הקדמון והחטא המתמיד!Thus, the verse is clear: the primal sin of the human species is substituting its own relativistic definition of good and evil for the absolutes legislated by the Transcendent. It is not at all that God is envious of human creativity and knowledge and wants to keep them ignorant and dependent, but that He wants man not to finagle, not to worm his way out of his responsibilities by relativizing the absolute.