(First make reference to the Rav's dichotomy between Adam the first and Adam the Second, majestic man and the man of faith...) The Rav has, to my knowledge, never devoted major attention to the problem of Torah Umadda, in a separate paper or monograph. However, he has referred to it often in the course of his oral discourses. The following references are drawn from his Hamesh Derashot (publication data?) and represent, in a homiletic vein, the fundamental thinking of the Rav:Pages 113-114. The Rav here discusses the two brothers, Esau the hunter and Jacob "the dweller in tents," and their relationship to their parents, Isaac and Rebecca. It was Rebecca who spared no effort to enable Jacob to receive the blessings from Isaac, because she knew that if Esau would be the only one who "knows how to hunt, a man of the field" — the only scientist, technologist, agronomist, speaker, statesman who will determine all that happens in all the stormy areas of life — there will be no hope or future for Jacob. If Esau will remain exclusively in control of public life, then the day might well come when Jacob will be banished not only from the "street" but also from his own "tent"... Isaac was originally apprehensive about Jacob, lest he leave his "tent" (i.e. protected spiritual environment) and become over-involved in the "field." But he ultimately recognized the justice of Rebecca’s policy and conceded that Jacob not only had the ability to become proficient in matters of the "field," but the very field itself, under the protection of Jacob, would receive something very special: the blessings of G-d... It certainly would have been easier and more comfortable for Jacob to remain in his tents and never venture into the field. Certainly, it is easier to hold the tractate of the Talmud with both hands. But when historical circumstances force a Jew to be involved in the field too, and together with the Talmud to hold as well modern instruments in the war of life, he must be prepared …

עיקר הרעיון: יש כאלה ששוללים לגמרי הסוג של קדושה – הכופרים לגמרי במימד הדתי – ואין אלה באים בחשבון כלל. יש כאלה הנוקטים בשיטת פירוד גמור ותהום אנטלקטואלי ורוחבי בין קו״ח – כגון הוגי ההתבגרות המתבססים על יסוד ההשקפה שעולה מתוך ההלכה, מחד גיסא, וחילוניים (מאמינים) מאידך. יש כאלה שסוברים שהחול אין לו מציאות קיימת כלל, ואינה באמת אלא הזיה, ותפקיד הקודש הוא לקדש את החול וכך לברר ולגלות אפסותו – כגון כמה מראשוני הוגי החסידות (ביתר דיוק: כמה מחסידים הראשובים שלא שמשו כל צרכם, ועי״כ באו לידי טעויות חמורות ואנטינומיות שעליהם כתב הגר״ח מולוזיין בבקורת חריפה).ויש שיטת הראי״ה שסובר אמבם שיש גבולות יציבות בין קו״ח, רק שתפקיד הק׳ הוא לקדש את תוכן החול מבלי לטשטש את הגבולין.מקור הרעיון: השלייה — המבדיל בין קו״ח בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה...כגון: שבת. הבדל בין שבת לחול, אבל קדושת השבת השבת פורצת מחוץ למסגרתה: תוספת שבת; אברבבאל על "תכלית מעשה שמים וארץ" ו״ויכולו", וההיפך בפירושו שך פילון; ב״ש וב״ה על הכנה לשבת בחול(...)ף ו״מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת".כגון: קדושין. הסוגיא של פשטא ק׳ בכולא (...)המקור הקבלי: חסד וגבורה — ותפארת (=תורה?)

חומר להרצאות ושיעורים: 1. תורה ומדע – מהתוי״י: "כולא עלמא כהלולא דמיא". כמו בחופה – אם לא אמר החתן "הרי את", הרי כולם טורפים ואוכלים ולא נעשה דבר. כך גם ב"כולא עלמא": אם אין כאן "הרי את" – כלומר ברית, מחויבות, קשר מהותי – בין האדם לאלוקיו, אז כל החיים הם נטולי משמעות. כך גם לגבי תורה ומדע – למדע על כל ענפיו יש ערך ומשמעות, אבל רק כשיש ביסודו את ה"הרי את" של תורה לשמה – את המחויבות של תלמוד תורה לשם שמיים. 2. אורתודוקסיה מודרנית – (מדודי הרי״מ בוימל שליט״א): בחומש מסופר שמשה עשה מנורה אחת, ואילו במלכים מסופר ששלמה עשה עשר מנורות. מדוע? כי המשכן היה עשוי יריעות, ולא היה מקור אור חיצוני – כך שמנורה אחת הספיקה כמקור לאור עליון. אך בבית המקדש של שלמה, שבו היו חלונות שקופים – האור מבחוץ חדר פנימה, ואם היה מדליק רק מנורה אחת, לא היה ניכר כלל אור הקדושה. לכן היה צורך בעשר מנורות – כדי שאור התורה והקדושה יאיר ויורגש. כך גם בזמננו – בחברה שאין בה תרבות כלל, די בקצת תורה כדי להאיר. אבל בחברה שיש בה מדע, תרבות, טכנולוגיה, והשכלה כללית – יש צורך פי כמה וכמה בתורה כדי שאורה יוכר ויורגש. כלומר, בחברה מודרנית יש צורך בעשר מידות של תלמוד תורה – לא באחת בלבד. 3. בכלל – השאיפה היא למצוינות (excellence). מה שאמרתי לגבי הפסוק: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת... השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם" – אם יש לכם שאיפות קטנות, כך שאתם מסתפקים ושבעים מעשב – שהוא מאכל בהמה – אז אתם בסכנה של עבודה זרה, שהיא מאכל־בהמה של הנפש.

Many years ago, Rabbi Hyman Tuchman ע״ה commented to me that he wondered about a slight difference between the Christian and the Jewish expressions of aversion to Satan – which may or may not reflect deeper attitudes. Thus, Jesus says to Peter, “Get thee behind me, Satan” (Matthew 16:23), implying that Satan is a menace only when he is in front of a person. Whereas the prayer in Judaism is, as expressed in the hashkiveinu prayer of the daily ma’ariv service, v’haser Satan milfaneinu u-me’achareinu – “remove Satan from before us and behind us” – implying that Satan is a danger whether in front or in back of us. (The hashkiveinu blessing is already mentioned in the Talmud [Berakhot 4b] as an ordinance of the Sages which resonates with the theme of the previous geulah blessing – the two together thus comprise what the Talmud terms geulah arikhta, a “long redemption” blessing. Eliezer Levi [Yesodot ha-Tefillah, Tel Aviv 1952, p. 186] therefore argues that the hashkiveinu blessing is a later addition, appended to the geulah. Some much earlier authorities argue that the content of the blessing is ancient in provenance and articulates well with the redemption theme – thus implying a co-equal status for both blessings even chronologically [see Sefer ha-Eshkol, Hilkhot Tefillah u-Keri’at Shema, p. 17]. The particular expression v’haser Satan milfaneinu u-me’achareinu occasioned comment by a number of rabbinic writers, such as Abudrahm, R. Yaakov Zvi Mecklenburg in his commentary Iyun Tefillah, and R. Samson Raphael Hirsch – but none of them offers the explanation which follows.) Now, some forty or more years later, it occurs to me that the position of “Satan” relative to the human victim of his evil designs sheds light upon his function. In front of a person, the tempter misleads and misdirects him – into a life of sin and degradation. When Satan is behind one, he does not direct or misdirect him; he merely pushes him harder in the direction he is already going. Why is thi…

"כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור". פסוק זה לכאורה קשה, איך אפשר לראות "אור באור" דרך כלל, הטבע הוא כך שאור גדול עוקף אור קטן, כך שהאור הצנוע מתבטל לגבי האור החזק. מי שמדליק נר קטנה באור השמש בצהרים בקיץ ביום בהיר, לא יראה כלל את אור הנר. על כן, הוה אמינא שגם מה שהאור מסמל כך גם טבעו ודרכו. ולפיכך כשאדם זוכה לאור ה', כל שאר האורות שבחייו נדעכים ואובדים חשיבותם. ומזה – המסקנא שלומד תורה עליו להפרד מכל חכמה אחרת בעולם. על זה אומר המשורר: "באורך נראה-אור", שהכלל הקבוע בעולם הטבעי אינו תופס בעולם הרוחני, כי בעולם הרוחני כל מה שמקור האור האלקי גדול וחזק, כך יכול האדם לראות וליהנות מכל שאר האורות, למרותם היותם חלשים לגבי אור הי, כי אור ה׳ מחזק את כל האורות ולא מאפיל אותם. והסיבה לזה־-ראשית הפסוק, "כי עמך מקור חיים", שחי העולמים שהוא מקור כל ההויי, כל המציאות, כך גזר שבאורו נראה אור, ולא שאורו יבטל כל שאר האורות.אי־לזאת, כשאדם גדל בתורה אל לו לחשוב שאין לו שיג ושיח עם כל שאר החכמות שבעולם, ואדרבה כל מה שאור ה׳ מאיר עליו ולפניו, כך מתבררים כל החכמות האנושיות מאור האלקי הוא אור התורה.אמנם־-״באורך נךאה־אור"!

At the lecture I gave for ATID in Jerusalem in October, I was asked pointed questions about whether Torah Umadda is meant for everyone or only for the elite. I insisted it was meant for everyone. The same question was directed to me by a number of students and alumni. I have been considering the question seriously, especially from students (at my dinner meeting with the Semikhah I students a month or so), who insisted that it is virtually impossible to do justice to both during the college years, and one must favor either Torah or the Madda side. I now believe that there are some unusual individuals, brighter than the majority, and this elite can manage to juggle both at the same time and with the same amount of attention, and still do well in both. Most students, however, have to “major” in one area and “minor” in another area. This is akin to the dilemma faced by Orthodox students in the Israel Defense Forces, who have to choose between the military and the academy, between total loyalty to IDF and full-time study of Torah. Stuart A. Cohen, in “Dilemmas of Military Service in Israel: The Religious Dimension “ in the The Torah Umadda Journal, volume 12 (2004), pages 1-23, describes this in detail. He writes that, “most young national religious conscripts tend to think in ‘either-or‘ terms.” The Hesder Yeshivat “in effect, becomes the domain solely of these young men who feel capable of charting a course between these two poles.” They try “to harmonize their theological belief with their patriotic duties. The products of those efforts — both institutional and intellectual — in many respects deserve to be considered some of the most significant developments in the entire world of contemporary of Modern Orthodoxy.” Much the same can be said about the American equivalent of the young national religious people in Israel.